"חיותה וברל": הגידו כן לזקנים
סרט על קשישים תל אביבים הוא אינו דבר שגרתי בקולנוע הישראלי, ועל כך ראוי הבמאי עמיר מנור לכל המחמאות. "חיותה וברל" הוא סרט רגיש ואסתטי, למרות הגלישה לקלישאות

 ()

יש להעריך את עמיר מנור, שכתב וביים את "חיותה וברל", סרטו העלילתי הארוך הראשון (שגם הוקרן לאחרונה במסגרת משנית בפסטיבל ונציה), על בחירה לגמרי-לא-שגרתית להביא את סיפור דעיכתו של זוג קשישים. בעוד במאים צעירים אחרים מבכרים סיפורי התבגרות "רגישים וכואבים", כאלה העוסקים במשפחות לא מתפקדות, או סתם הולכים בנתיבים הבטוחים של המיינסטרים – מנור, לפחות, אינו מנסה להתחנף לקהלו.

 

ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:

 

הטריילר של "חיותה וברל"

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

מאידך, אחרי חצי שעה מצוינת (ואולי הסרט, שהתחיל כפרויקט גמר בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב היה צריך להישאר כזה), מתחילות הקלישאות להיערם זו על זה, והסרט נגמר כאלגוריה בסיסית למדי על מות הציונות וקריסת ערכי דור המייסדים.

 

רואים את הסוף

רבקה גור ויוסף כרמון (שזכו בפרסי המשחק בפסטיבל ירושלים האחרון) הם חיותה וברל הוז, זוג קשישים המתגורר בדירה מדכאת בבניין מתפורר בדרום תל אביב. ברל, שהיה חבר הנהגת ההסתדרות בשנות הארבעים, מתקשה להסכין עם התמורות האידיאולוגיות שהפכו את החברה הישראלית לאטומה ומנוכרת, וחולם להשיב אותם ערכים סוציאליסטיים נעלים של פעם. לשם כך הוא מבקש לייסד את "המעגל" - ארגון סיוע קהילתי המבוסס על ערבות ועזרה הדדית.

 

חיותה, לעומתו, מפוכחת יותר. היא יודעת שאת העבר אין להחזיר, אך מניחה לבעלה לחיות את חלום השווא שלו. חלום שבגינו הפכה דירתם למעין מקדש לזכר חלוצי החזון הציוני ומפא"י ההיסטורית (את הקירות מעטרים, בין השאר, תמונתו של הרצל וכתבי א.ד. גורדון).

 

הסרט עוקב אחר יממה בחיי השניים, יממה שהיא (אולי) גם האחרונה. הוא נפתח בסצינה כתובה ומבוימת היטב, שבה מבקרת עובדת סוציאלית (אפרת בן צור) בדירתם של חיותה וברל על מנת לבחון את כשירותם הגופנית והמנטלית. בעוד חיותה משיבה במונוטוניות ובעייפות מסוימת על שאלותיה, ברל מגיב בכעס ועלבון, שבהמשך יתבררו כמשקפים את יחסו אל הממסד הישראלי בכללו שהפך אידיאליסטים כמוהו למיותרים ופתטיים, ודחק אותם אל השוליים.

 

יוסף כרמון ורבקה גור כחיותה וברל ()
יוסף כרמון ורבקה גור כחיותה וברל 

 

אבל אחרי הפתיחה הזו, "חיותה וברל" גולש לסדרה של סצינות שיש בהן מידה של סטריאוטיפיות, ואשר כל תכליתן הן להציג זוג זקנים נרפים מול צעירים גסים וחסרי סבלנות, שבאופן סימבולי מפרידה ביניהם סבכת זכוכית. כך זה בבית המרקחת שבו מגלה חיותה כי אין די כסף בארנקה לרכישת התרופות; בבית הקפה בו היא מתיישבת לנוח, או בבית הקולנוע בו היא רוכשת כרטיס לסרט "אינדיאנה ג'ונס" (דווקא הסרט הזה) מידי קופאית שאת קולה אינה שומעת.

 

היו לילות

לזכותו של מנור ייאמר, שסרטו אינו מבקש מאיתנו לנוד בראשנו נוכח גורלם של חיותה וברל (אף שיש להניח שהוא עשוי ללוות לא מעט דיונים בתחום הרווחה ומעמד הקשיש בישראל). גיבוריו אינם עושים דבר כדי להתחבב עלינו, וברל, מה לעשות, הוא אכן טרחן לא קטן, שגם סוחב את עיתוני הבוקר משכניו (לבני הזוג יש בן המתגורר עם משפחתו בארצות הברית, ונרמז שאביו הוא הסיבה שבחר להגר לשם).

 

יש גם מקום להעריך את תעוזתו של מנור לנהל את חלקו האחרון של הסרט בדירתם של השניים המוארת בתאורת נרות סוריאליסטית (עקב תקלה במערכת החשמל). החשיכה ההולכת ומשתלטת עליהם, היום הקרב לסופו, והעולם שכמו הולך וחדל בהדרגה מלהתקיים מזכירים במשהו את המהלך האסתטי והנרטיבי שמתבצע בסרטו של בלה טאר, "הסוס מטורינו" (2011), שאף הוא מתאר שגרה של חיים ההולכים ומתאיינים.

 

בואי חיותה, הולכים. יוסף כרמון ורבקה גור ב"חיותה וברל" (צילום: חגי לפלר)
בואי חיותה, הולכים. יוסף כרמון ורבקה גור ב"חיותה וברל" (צילום: חגי לפלר)

 

חבל, על כן, שהסרט לוקה בעודפי סימבוליזם ובנטייה לזעוק את המובן מאליו. הטלוויזיה המקולקלת בדירתם של חיותה וברל שכמו תופסת את מקום המכונית התקועה בסרטי "המשפחה הלא מתפקדת", או סירובו המפורש-מדי של מוכר בחנות ספרים משומשים לרכוש מידי המפא"יניק הקשיש את כתבי א.ד. גורדון בתואנה שאינם רלוונטיים עוד. אפילו נתן זהבי, שברל משוחח עמו בתוכניתו הרדיופונית, מתייחס אליו בלגלוג מופגן. עד כדי כך ההשפלה.

 

אכן, קל למעוד בבואך למקם זוג קשישים אומללים בסביבה פיזית ואנושית עשירה בדימויים של גסיסה, עליבות ואפרוריות. מבחינה זו, "חיותה וברל" אינו סרט מאוזן. כך, בצד רגעים המציגים את השניים כנרפים יתר על המידה, ישנן בו סצינות יפות ומרגשות, שמעניקות לשני השחקנים הנפלאים שלו הזדמנות להפגין את מלוא כישרונם - גור הדומעת בבית הקולנוע (מן הסתם, לא תוצאה של הצפייה ב"אינדיאנה ג'ונס"), או כרמון שבווירטואוזיות קומית מסתבך עם דלת הזזה ועגלת קניות.

 

יש משהו ב"חיותה וברל" שמזכיר את הדרמות השתקניות והעצובות שהופקו בתחילת ימי הטלוויזיה הישראלית, וזכו לכינוי "סרטי הברז המטפטף" (ואכן, ברז מטפטף נראה כבר בסצינה הראשונה בסרט). יש בו קדרות ומופנמות מהסוג שניתן למצוא בקולנוע המזרח אירופאי, המלווה בצליליו העגמומיים של פסנתר בודד (את המוזיקה כתבה רות דולורס וייס).

 

ויש בו גם צילום נהדר שנע מאפור חורפי לחום-צהבהב של תמונה דהויה (הצלם הוא גיא רז). לעיתים מתרפק על קלישאות של עליבות, לעיתים יצירה אמיצה ומאתגרת – "חיותה וברל" הוא סרט ישראלי לגמרי לא שגרתי.

 

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "חיותה וברל": הגידו כן לזקנים
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד