"21+": ההשתכרות שלהם, כאב הראש שלנו
קומדיית הנעורים "21+" מנסה להיות סוג של "בדרך לחתונה" על תלמידי קולג'. אבל מתברר שבלי במאי מנוסה ושחקנים מוכשרים, לראות אחרים שותים ומתפרעים זה לא דבר מעניין במיוחד
השם שניתן לקומדיית הנעורים "21+" היה קולע לו לפניו היו ניצבות המילים "הכניסה אינה מומלצת לבני...". האירוניה מכופלת כיוון שבארצות הברית, גיל 21 הוא הגיל החוקי שבו ניתן להתחיל לשתות אלכוהול, אולם קשה לראות כיצד ניתן ליהנות מהסרט מבלי שרמת האלכוהול בדם תרקיע לדרגה מסכנת חיים. ליתר דיוק, נדרשת שיכרות מהסוג שמוביל להתפלשות מבוסמת בקיא ובשתן של עצמך - כפי שאכן קורה, בכמה מרגעים המובחרים בסרט שלפנינו.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
ביסודו של דבר, מדובר בגרסת גיל הנעורים ל"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס". הבמאים והתסריטאים של הסרט הנוכחי, ג'ון לוקאס וסקוט מור, כתבו את התסריט לסרט ההוא, וניכר שהם לא רצו להתאמץ ולחרוג מהנוסחה.
גם כאן ההתחלה היא בנקודת השפל של בוקר היום למחרת - במקרה זה שני צעירים מסתובבים בקולג' עירומים כביום היוולדם, עם ישבן אדום וחבוט, וגרב ספורט שבתוכה שוכן ה-"Junk" שלהם. הצופים נתקפים בדחף שאינו בר כיבוש לגלות כיצד הגענו למראה חינני זה.
קומדיות משולחות רסן אינן מתאימות לכל טעם. אך עבור הצופים שמסוגלים לצחוק מהשילוב בין התנהגות בהמית, גועל פיזי והשתלשלות אירועים ביזארית, הרי ש"בדרך לחתונה" היה סרט מוצלח במיוחד לסוגו. "21+", לעומת זאת, הוא מוצר ירוד.
לפני ההתייחסות למה שקורה בסרט, יש לציין שני הבדלים ברורים לרעת הסרט הנוכחי: ראשית, היוצרים של "21+" עושים כאן את עבודת הבימוי הראשונה שלהם - ב"בדרך לחתונה" הבמאי היה טוד פיליפס, במאי קומדיות ותיק שכבר הוכיח את כשירותו בז'אנר ("Old School" ו"סטארסקי והאץ'"). לפני המצלמה, ההבדל בולט עוד יותר - לא ניתן להשוות בין שחקנים כמו בראדלי קופר, אד הלמס וזאק גליפיאנאקיס, לשלושה שחקנים צעירים, לא מוכרים ולא מוכשרים במיוחד.
ההשוואה אינה תקפה רק ל"בדרך לחתונה". ב"21+" יש סימנים, ואולי שאריות, של אלמנטים שכבר הופיעו בקומדיות קודמות: אלמנט האחווה החרמנית של הצעירים, אותו צוות פעולה גברי בחיפוש אחר התבהמות וזיונים, ומשולש זכרי שאנו מכירים היטב מסרטי "אסקימו לימון" והצופים האמריקאים הצעירים יכולים לקשר לסרטי "אמריקן פאי". מה שמאפיין סרטים אלו הוא ניסיון לאזן את החרמנות בדמות הרגישה יותר - יהיה שמו בנצי או ג'ים לוונשטיין.
את העמדה הזו תופסת בסרט הנוכחי דמותו של מילר (מיילס טלר) היהודי. בחיפושו אחר קשר ולא רק זיון הוא האליבי הרגיש, שנותן בכך אשראי להתפרעות של שני החברים האחרים: קייסי (סקיילר אסטין) שעושה דמות הממזגת באופן מאוס למדי בין החוצפה של ביל מארי המוקדם עם הבהמיות חסרת נקיפות המצפון של סטיפלר מ"אמריקן פאי", וג'ף צ'אנג (ג'סטין צ'ון), המייצג את מוטיב האסייתי הקרוע שכבר הופיע ב"הארולד וקומאר" וכדמות משנה ב"בדרך לחתונה".
נדמה כי יוצרי הסרט משוכנעים כי בעצם הכנסת אסייתי הבדיחות תכתובנה את עצמן. לכן הבדיחה החוזרת עד זרא היא שמילר וקייסי תמיד קוראים לו בשמו המלא "ג'ף צ'אנג". זה מצחיק כמו שזה נשמע.
ג'ף צ'אנג, ג'ף צ'אנג, ג'ף צ'אנג. קטעים
העלילה פשוטה להפליא: מילר וקייסי מגיעים לקולג' בו לומד ג'ף צ'אנג, החבר השלישי בחבורה שלהם מימי התיכון. זהו יום ההולדת ה-21 של ג'ף צ'אנג, והם מתכוונים להוציאו לבילוי אלכוהולי פרוע. למחרת היום ג'ף צ'אנג עומד לעבור ראיון שיכריע האם יוכל להיכנס ללימודי רפואה, ואביו הנוקשה - ד"'ר צ'אנג (פרנסיס צ'אן) נמצא שם כדי לפקח שג'ף צ'אנג לא יפשל (נכון שהחזרה על השם הופכת למצחיקה יותר בכל פעם?).
וכמובן, הבנים יוצאים. והאלכוהול זורם, בעיקר בתוך גופו של ג'ף צ'אנג, עד שהוא מאבד שליטה. הקו העלילתי המרכזי הוא הניסיון להחזיר את האסייתי השיכור עד אובדן חושים והכרה לביתו, כדי שיוכל להגיע באופן סביר לראיון. בדרך אמורים לקרות כל מיני דברים "משוגעים", אבל רוב הבדיחות לא פוגעות, וההשתהויות העלילתיות מאולצות.
מעבר לחולשות שכבר הוזכרו, בעיית היסוד של הסרט היא הפחד מפני השעמום של הצופים. הסרט מריץ את העלילה במהירות לתוך סצנות השתייה וההתפרעות.
אבל, עד כמה שזה ישמע מפתיע, לראות אחרים שותים ומתפרעים זה לא דבר מעניין במיוחד. מה שחסר הוא הבנה של הדמויות ושל הדינמיקה ביניהן, שתאפשר להפוך את ההתבהמות למצחיקה יותר.
הליקוי הזה בולט בחלקו השני של הסרט. יש ניסיון לעצב התפתחות של יחסים בין החברים מהתיכון, שמרגישים שהם התרחקו האחד מהשני. מילר וקייסי שלא השתכרו עד אובדן חושים מגלים בהדרגה כי כלל לא היו מודעים למצוקותיו של ג'ף צ'אנג בקולג'. זה אמור להוביל למהלך רגשי והתפתחות של הדמויות, אבל זה קורה בשלב שבו שום דבר כבר לא יציל את הסרט.
