מתי הזמן הנכון לספר לה על השריטות שלי?

השנים עוברות ואנחנו גדלים ומתבגרים. מתחילים להופיע קמטוטים קטנים בזוויות העיניים, הגוף שלנו, כמו מפה קטנה, מסגיר את הצלקת מהנפילה ההיא בטיול לנחל סורק או את הניתוח ההוא, וגם בתוך הלב שלנו הולכות ונאספות להן שריטות וצלקות, קטנות וגדולות, מהטיול הגדול למזרח, מהפרידה הכואבת ההיא, מהאכזבות, מהיחסים עם ההורים, חברים ואחים.

עוד בנושא:

איזה מזל שלאשתי ולי יש אותה שריטה

כל שריטה וצלקת היא סיפור, וכל סיפור הוא אני

עוד על דייטינג בפייסבוק של ערוץ יחסים

כל החדשות בפייסבוק של ynet  

אין מה להתכחש לזה. כולנו שרוטים במידה כזו או אחרת. כל שריטה או צלקת שהטביעו בנו את חותמם, אם במודע שלנו ואם עמוק בנבכי תת המודע, הופכים אותנו לאדם שאנחנו - המיוחד, השונה מרעהו, המורכב כפאזל עדין בן מיליון חלקיקים.

אני שומעת את זה המון בחדר האימון, וזוכרת את זה היטב גם על עצמי - הקשיים והחששות בתחילת הקשר (וגם בהמשך שלו) המלווים בתהייה הטורדנית – "מה יקרה אם הוא ידע ויכיר את כל ארסנל השריטות הססגוני שלי? הרי אם הוא ייחשף להם, הוא בטח לא ירצה אותי! מי המשוגע שיכניס ראש בריא למיטה סתורה, מלאת חבורות ופצעים שלא הגלידו?!".

ואז עולות השאלות – כמה אפשר להסתיר? מתי לספר על המעשה/התקרית/הפרידה? האם האדם החדש יצליח להכיל את הפחדים שלי? את הטקסים הקטנים? את חוסר הביטחון הקמאי שאני מנסה להחביא במיומנות שיא? האם יוכל להבין את הכמיהות הלא ריאליות או המאוד ריאליות שלי? ומתי בכלל יגיע הזמן לחשוף את הכול?

מה יש לו להסתיר?

שחר (שם בדוי), אחד המאומנים שלי, לוקח כדורים פסיכיאטרים במינון נמוך. הוא התחיל ליטול הכדורים בתום משבר רגשי שחווה. הדבר מרגיש לו כתעודת עניות, כמשהו שצריך להסתיר, להחריש, והוא היה בטוח שאם מישהי תדע על כך - כל סיכוייו למערכת יחסים ירדו לטמיון. הוא תמיד עשה שמיניות באוויר על מנת שלא ידעו, ושמר על תדירות פגישות נמוכה ומרחק רגשי וקנאי לחפציו האישיים. בקיצור –התנהג "קצת מוזר" על מנת להסתיר.

לא פעם, ההתנהגות שלו הרחיקה ממנו נשים פוטנציאליות שלא הבינו מה הכוונות האמיתיות שלו ולקחו את זה באופן אישי ("אתה לא רציני"; "אתה מסתיר ממני דברים"; וכו'). אחרי ששוחחנו על כך, הוא החליט שהפעם ינקוט בגישה הפוכה - וכבר בדייט הראשון סיפר על המשבר שחווה ועל הטיפול התרופתי בעקבותיו. מאחר שהוא כמובן, לא היה שלם עם זה, הוא ירה את המידע בצורה קצת מתריסה, מתנצלת ומתקיפה גם יחד, שלא השיגה את המטרה, נהפוך הוא.

אז איך לעשות את זה נכון בכל זאת?

לצערי, אין תשובה אחת נכונה. הדייטים הראשונים - תפקידם להבהיר לאדם שמולי מי אני, וזאת תוך חשיפת טפח אך גם יצירת סקרנות ומסתורין מסוים. הצעתי היא להתחיל ולספר לאט-לאט, פעם על המשבר, פעם אחרת על רגשותיו, וכשירגיש בנוח יוכל גם לחשוף את עניין נטילת הכדורים. עם זאת, חשוב שהוא יעשה זאת מתוך מקום של הבנה שאין שום פסול בלקחת כדורים פסיכיאטריים, שזה משהו טבעי שקורה לאנשים רבים ושאינו מקור לבושה.

חוץ מזה, כל דבר יכול להפוך ליתרון, והעובדה שהוא מודע לקשייו ומטפל בעצמו – כבר מראה שהוא אדם שאכפת לו מעצמו ומהסביבה, וזאת תכונה חשובה מאד בזוגיות. בכלל, ברגע שאנחנו שלמים עם עצמנו ועם השריטות שלנו, קל יותר לתקשר אותן החוצה.

חברים, לכל דבר בחיים יש את הטיימינג העדין שלו, החמקמק. אבל כשאנחנו עסוקים בלפחד מדחייה, קל לנו לפספס את המומנטום.

וכך יוצא הרבה פעמים אחד משני דברים – או שאני חושף את הקישקע ישר על ההתחלה – בודק ובוחן את התגובה של הצד השני עוד לפני שממש הכיר אותי, או שאני מסתיר ומסתיר, מציג חיזיון שווא של ניסיון לנורמליזציה ושלמות, אשר גובלים בחוסר אותנטיות ובהסתרה של חלקים שלמים בהווייתי.

הדרך הטובה ביותר לחשוף את השריטות היא אם כן, להשלים איתן, לקבל את העובדה שהן מהוות את האדם השלם שאני. ברגע שאני מבין את זה ומבין שאין זה מוריד מערכי, האדם שעומד מולי יקבל אותן, ואם לא – הרי זה לא האדם עבורי.

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק

הכותבת היא מאמנת לזוגיות מבית נקודותיים - מרכז לתהליכי זוגיות, המהווה חלק מצוות מומחי Jexperts מבית Jdate