מצאתי אהבה. איפה האושר שהבטיחו לי?

לו היתה ניתנת לי יכולת הבחירה, הייתי בוחרת להיות מהאנשים האלה שמאז ומעולם ידעו מי ומה הם רוצים להיות. אני רואה בעיני רוחי את ההוא שהלך ללמוד ראיית חשבון ומאז עוסק במקצוע, ואת ההיא שהציבה לה למטרה להתחתן ולהקים משפחה עד גיל 30 וכך עשתה. החיים שלהם תמיד נראים לי קלים יותר, שכן לאחר ההחלטה הראשונית הם בחרו שלא לבחור עוד, בלי כל השאלות האינסופיות או התהיות שמובילות לתעיות.

עוד בנושא:

הדרך אל האושר: להפסיק לנדנד, לדעת לריב

עישנתי ושתיתי עד לא ידע, בניסיון להיות מאושר

מי קבע שהגבר אחראי על האושר שלי במיטה?

מדברים על אהבה בפייסבוק של ערוץ יחסים

אבל לעולם לא אוכל להיות מהאנשים האלה ועם יד על הלב - גם אם היתה ניתנת לי יכולת הבחירה, כנראה שהייתי בוחרת כל יום מחדש לשנות את דעתי. ואני לא לבד, כמובן. אינני אלא פניו של דור מבולבל מעודף אפשרויות המלוות בחוסר יכולת ליישם את כולן. הדור הזה - דור ה-Y שקיבל לאחרונה את הכינוי "הדור האבוד" - עובר מעבודה לעבודה ומתחום עיסוק אחד לשני כמו חתול הרודף אחר זנבו, תופס אותו לרגע, ומיד משחרר ומתחיל במרדף מחדש.

הדור הזה מצוי במרדף מתמיד אחר ההצלחה מתוך אמונה כי כל האפשרויות פתוחות בפניו, אפשרויות שלכאורה גורמות לנו לנוע באי נוחות בכסא המשרדי ולשאול "אז מה עכשיו?" במקום להתרווח עליו, ועם הזמן נוצרת זהות בין הצלחה לבין ההשתתפות במירוץ במקום לתוצאותיו.

רק לא לסגור אפשרויות

ההתנהלות הזאת נפוצה בתחום הזוגיות באותה המידה בה היא נהוגה בשוק העבודה, והביטוי הישיר שלה הוא חוסר הרצון להתחייב פן תגיע אפשרות יותר טובה. אנחנו כבר לא מתחתנים עם האהוב מהתיכון אלא מחליפים זוגיות אחת בשניה.

לא כולנו מתקשים להתחייב, אבל רובנו נכונים להחליף התחייבות אחת באחרת. אלה, יחד עם גורמים חברתיים וכלכליים נוספים, אחראים לעלייה בגיל הנישואין ולשיעור הגירושין והנישואין מחדש הגבוה.

השבוע התייעצה איתי חברה לגבי בחור שמפלרטט איתה, על אף שטרח להדגיש כי הוא תפוס כרגע. "אז הוא מעוניין או לא מעוניין?" שאלה במפגיע. ובכן, הוא בהחלט מעוניין, הוא מעוניין להשאיר את האופציות פתוחות. לאו דווקא משום שרע לו בקשר, כמו מתוך ידיעה שבחירה סוגרת דלתות אחרות ומהצורך האנושי להעריך את מיקומנו באמצעות השוואות. תחושת השליטה בחיינו תתערער אם לא נשמר את התחושה שכל האפשרויות עדיין פתוחות.

לכאורה, מצבנו טוב יותר ממצבם של הדורות הקודמים שהתחתנו בגיל מוקדם עם האדם הלא תמיד מתאים. בידינו הפריבילגיה לבחון אפשרויות שונות ולצאת מקשר אם מתגלה שהוא אינו מתאים. אבל האם אנחנו מאושרים יותר? האם החיפוש המתמיד אחר עתיד טוב יותר מאפשר לנו להיות שבעי רצון מהמקום בו אנו נמצאים כרגע?

נדמה שבני אדם בימינו מתקשים להישאר במקום אחד. בעידן שבו כולם רצים כל הזמן, לעמוד במקום משמעו ללכת לאחור. אז אנחנו ממשיכים במרדף אחר האושר ובאופן אירוני, ככל שאנחנו רצים אחריו מהר יותר - כך גדל המרחק בינינו. מכל פסגה שכבשנו מתגלה פסגה נוספת, גבוהה יותר, מושגת פחות. כך שגם אם יש לנו הכל, אנחנו בטח מפסידים משהו. לבטח יש אי שם אפשרות טובה יותר עבורנו, ותחושת החוסר הזאת דוחפת אותנו הלאה. גם אם העפלנו אל פסגת האושר, איך נצליח לקפוא במקומנו ולהיות, ובכן, מאושרים?

מחשב מסלול מחדש

תחושת החוסר הזאת ממלאת אותי לאחרונה ומאיימת לפרוץ מתוכי כמו פרפר מתוך גולם. כבר שיפרתי את מקומי דרך מעבר מקשר לקשר עד שהעפלתי לפסגת האושר של הזוגיות. טיפסתי על מספיק רכסי זוגיות בשביל לדעת שהגעתי לפסגה הגבוהה ביותר עבורי, נטעתי בה דגל וחלצתי נעלי כדי לנוח על זרי הדפנה. שנתיים לתוך הקשר והכל - טפו טפו טפו - מושלם. בן הזוג המושלם, הקשר המושלם, הפרפרים בבטן עדיין קיימים, אז מה זה החלל הזה שהזדחל לתוכי, ומדוע הוא רק הולך וגדל?

החלל שגר בתוכי לפני הזוגיות, ששימש ככח המניע לכל פעולותי, כבר התמלא זה מזמן. את מקומו תפסו ההשלמה והרגיעה. והנה, ברגע בו חשבתי שהגעתי למנוחה ולנחלה, נפער בור נוסף. מילוי המאוויים בכל הקשור לזוגיות גרר תחושת ריקנות באספקטים אחרים של החיים. כבר חשבתי שזהו, הגעתי אל האושר, אבל הווייז הפנימי שבי מתריע שעלי לחשב מסלול מחדש.

לפתע התחלתי לשאול את עצמי שאלות נוקבות כמו: מי אני? מי הייתי? ובעיקר - מי אהיה. הזמן נוקף ומנקב בהן חריצים כמו בכרטיסיה, ולא מותיר בהן דבר מלבד אכזבות על הדברים שלא הגשמתי. התפישה שהכל אפשרי ועלי רק לבחור מובילה אותי להלקאה עצמית על כל מה שלא בחרתי. שפע האפשרויות סביבי מסחרר ומשתק אותי מפעולה אף יותר מהיעדרן.

משחר ילדותנו מוכרים לנו שהאושר טמון במציאת אהבה. זה עבד בשביל לכלוכית, היפהפיה הנרדמת ורפונזל, ולא שמעתי מישהי מהן אומרת "אהבה זה נהדר, אבל אני עדיין לא מממשת את הפוטנציאל שלי". ובכן, אהבה זה לא מספיק, וכנראה שאין דבר שהוא "מספיק" עבורנו.

הלא המושג שמנחה את חיינו כיום הוא "הגשמה עצמית" - מונח חמקמק ובלתי ניתן להשגה. על כל צורך שנמלא, יחשפו בפנינו צרכים נוספים גבוהים יותר, על כל חלום שנגשים יקומו שאיפות חדשות.

אז אולי אנחנו באמת הדור האבוד. הגשמת החלומות שלנו לא גורמת לנו להיות מאושרים יותר אלא מותירה בנו תחושת ריקנות. לכן עלינו להציב בפני עצמנו עוד ועוד מטרות ויעדים חדשים על מנת להעניק לחיינו משמעות.

אנחנו צריכים להמשיך לרדוף אחר האושר בכדי להיות מאושרים. להשיג אותו לרגע, להסדיר את הנשימה ולצאת שוב למירוץ. אני חוזרת אל נעלי שהותרתי על פסגת הזוגיות ונועלת אותן היטב, צפויה לנו ריצה מאומצת אל הפסגה הבאה.

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק