כשלברלין קראו דימונה

עוד טורים בנושא זה בערוץ הדעות של ynet:

לא נעבור לברלין בגלל השואה? / ליש לי אבנר

אלכסנדרפלאץ פינת רוטשילד / טל לוי

פבל בקנדה, יורי באוסטרליה / איגור טלר

אדיו מילאנו, צ'או רעננה / ענת לוי

לבי בתל-אביב ואנוכי בניו ג'רזי / גיורא גריפל

גם אני ישראלי / אייל פילדסט

זו לא המדינה שבה גדלתי. דילמת המהגר / רועי סורק

זו הייתה המציאות שלאורה בגרו הוריי, ילידי פלסטינה המנדטורית, יחד עם כל בני דורם. בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת הבינו אבי, שעזב זה מכבר קיבוץ, ואמי הצפון תל-אביבית, שאין להם שום סיכוי לשרוד בעיר הגדולה. מחירי הדיור היו בשמיים ואיש לא עמד בתור להציע להם עבודה. אז הם החליטו לקחת את גורלם בידם ופשוט "גלו". לא לברלין ולא לניו יורק. זה מעולם לא עלה אפילו על דעתם. הם פשוט הלכו לגור לא עלינו בדימונה. כן, פעם ל"ברלין" קראו דימונה, ערד או באר שבע.

הם לא עשו זאת בחפץ לב, אבל לא רצו להתראיין על כך בעיתון הלאומי בעודם מתייפחים על המדינה הנוראה והרעה שהתאכזרה אליהם כל כך. לא היה בזה שום דבר מיוחד וחריג. היו עוד אלפים כמותם שירדו דרומה חסרי כול ורכשו לעצמם תוך זמן קצר יחסית גם קורת גג, גם פרנסה בכבוד וגם חינוך טוב לילדים - ובחינם! נשמע כל כך פשוט. אז זהו, שלא. כבר אז היו שסירבו בקנאות לבחור בחיים ומיאנו לעזוב את בית ההורים בשכונות העוני של דרום תל אביב. בנגב הייתה אז עבודה בשפע וחינוך משופר, אבל הם המשיכו לחיות על חשבון ההורים ולכעוס על גולדה. כל דור ונחשליו.

המחיר האישי ששילמו הוריי וחבריהם לדרך לא היה פשוט כלל. התנתקות כמעט מוחלטת מההורים, מחברי הילדות ומכל ססמן של ציביליזציה מתוקנת במרחק שלוש שעות נסיעה. הוריי, אחי ואני היינו מושא ללעג ולבוז בשל הבחירה ההזויה לכאורה לגור בחור העלוב בעל השם המפוקפק ("למה אתם תקועים שם?"). חלק ממכריהם של הוריי ראו בבחירתם לגדל אותנו במערכת החינוך הדימונאית המוגבלת והענייה כמעט פשע. לא פחות מכך. ועם זאת, מעולם לא שמעתי בסביבתי הקרובה מרירות, כעס, תסכול או תחושה שהמדינה בגדה בנו. נהפוך הוא, הייתה זו גאוותם של הוריי וחבריהם על שזכו לגדל משפחות ברווחה ובכבוד ועל הדרך גם להפריח את הנגב. הם אמנם לא התכוונו לעשות מעשה ציוני נאצל, אבל כך יצא.

לדאבון הלב, מדינת ישראל הפקירה לימים את הנגב, והוא כבר אינו אטרקטיבי כבעבר. אין בו כיום עבודה בשפע אבל גם התנאים השתנו ללא היכר. באר שבע צמחה להפליא. אמצעי התחבורה השתכללו והמרחקים לערי הדרום התקצרו וכמעט משתווים למשך הנסיעה הפקוקה מהפריפריות הצפוניות של תל אביב אל לבה. ועדיין, גם כיום מחירי הדירות בדרום נמוכים עד מצחיקים בהשוואה לאלה של ערי המרכז. אבל מכאן ועד לעקור מהדירה השכורה המעופשת בלב תל אביב לדימונה, ערד או באר שבע? אוי לקלון ולבושה. מה יגידו החברים? איך אפשר לתרץ פסידו-אידיאולוגית את הבחירה ההזויה? לשלם שכירות בברלין, לדבר גרמנית, לנסוע שעה ברכבת התחתית לעבודה ולשגר חצי רעל וארס כלפי המדינה נשמע הרבה יותר מכובד, אקדמי ומתורבת.

אחרי ברלין, יבוא שוב איזה טרנד לוהט ואליו תערוג מקהלת העוללים הנודדת כשהיא מדושנת מעצמה ומלאה טרוניות למדינה. מהגרי ברלין הצעירים נשמעים כמי שלדידם המדינה הוקמה ביום שבו הגיחו לאוויר העולם, והאמת היא שדי נמאס מזה כבר. גם פעם היה פה קשה, אפילו קשה מאוד. החברה הישראלית הגיעה לאן שהגיעה בזכות צעירים בעלי עמוד שדרה שכשהיה להם קשה, חשבו דימונה במקום לחשוב ברלין.

זיו תדהר, אדריכל וקריין רדיו

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il