לא בגלל שהוא ביישן: איך לטפל בגמגום בילדים

יום אחד זה קורה. אתם שמים לב שהאפרוח הקטן שלכם אינו מדבר כתמול שלשום. לאחר שהוא כבר דיבר בשטף, היה נעים ונוח להקשיב לו וכל מילה הובעה על ידו ברוגע, הכל משתנה לפתע ונראה כי לא מדובר באותו הילד: הוא נתקע בדיבורו, הוגה חלקי מילים וחוזר על אותה מילה או הברה מספר פעמים.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

"אם ילדכם בן שנתיים עד ארבע שנים, אז אתם יכולים להירגע", מסבירה ורדיה הימל, קלינאית תקשורת ומרצה במכללת שאנן האקדמית הדתית לחינוך בחיפה. "מדובר בתופעה המופיעה אצל כ-80% מהפעוטות, אשר לפתע מתחילים לדבר בחוסר שטף הנמשך כשבוע עד חודש ולפעמים יכול להימשך אפילו חצי שנה".

עוד על גמגום:

למרות הגמגום: מלמד ילדים כיצד לדבר מול קהל

לא מבינים אתכם? כך תטפלו ב"דיבור חטוף"

גמגום: להוציא את הסובלים מקופסת השתיקה

הימל מדגישה כי בדרך כלל אותם ילדים אינם לוקים בגמגום אלא בחוסר שטף בדיבור, תופעות שאמנם דומות אך משמעותן שונה לחלוטין. "איננו יודעים, בדיוק, מה הגורם לתופעה שכיחה זו", היא מסבירה, "אך ברור לנו, כי באפשרותנו לעזור לילד לעבור את התקופה בשלום ושתהליך ההחלמה תלוי בנו, ההורים".

כאמור, גמגום וחוסר שטף בדיבור מופיעים לרוב בגיל שנתיים עד ארבע שנים, אך יכולים להופיע גם מאוחר יותר. כ-5% מאוכלוסיית הילדים עוברים תקופה של גמגום, אולם אצל רובם (75%) הגמגום נעלם כעבור חצי שנה או יותר. אצל 1% בלבד מקרב הילדים הגמגום אינו חולף והופך לבעיה כרונית.

גמגום: לא הפרעה נפשית 

לגמגום מספר מופעים אפשריים, ביניהם רמה מסוימת של חוסר שקט, חזרות על מילים או הברות, הארכת צליל והיתקעות.

כמו כן, הגמגום איננו בהכרח מופיע כל הזמן, וחומרתו יכולה להשתנות משיחה לשיחה או מיום ליום והוא נוטה להופיע יותר בתחילת משפט.

"גמגום איננו הפרעה נפשית ואינו נגרם עקב בעיות פסיכולוגיות", מדגישה צאלה מיינרט, מנהלת המרכז להורות ומשפחה במכללת סמינר הקיבוצים. "ילד איננו מתחיל לגמגם מפני שהוא ביישן, לחוץ או חרד, אלא להיפך, הגמגום הוא שיכול ליצור אצלו מבוכה ולחצים".

מיינרט מסבירה כי מחקרים מוכיחים שאין קשר בין גמגום לבין אינטליגנציה וכי ידוע בוודאות שגמגום אינו נגרם באשמת הילד או הוריו. "יחד עם זאת, הופעתה של תופעת הגמגום גורמת לעתים רבות למבוגרים הסובבים את הילד לתגובות מגוונות, דוגמת בהלה, הערות, רצון לתקן, נזיפה וייחוס של כוונות ופרשנות לסיבות ולנסיבות הרגשיות של הגמגום. להורים קשה לעתים לקבל תופעות של חריגה אצל ילדיהם, בעיקר כשמדובר בחריגה הנתפסת ככרונית, לא ייצוגית, ברת שליטה על ידי הילד או שנראה כי נגרמה בגללנו".

"המטרה העיקרית במתן העזרה היא מתן תמיכה נפשית לילד", מסבירה קלינאית התקשורת ורדיה הימל. "אל תרחמו עליו ואל תאפשרו לו להתנהג ככל העולה על רוחו. תנו לו את העזרה לבניית הדימוי העצמי החיובי השלו בכך שתראו לו כי בידיו מיומנויות חיוביות רבות והוא יכול להתגאות בהן. היכולות אינן חייבות לבוא לידי ביטוי רק בדיבור, והן יכולת להתבטא ביצירות ומשחקים שונים דוגמת כדור, ריצה, קפיצות ורכיבה על אופניים".

הימל מסבירה, כי חשוב להקשיב לילד, להיות איתו במהלך כל השיחה ולא להראות קצרי רוח. "שתפו איתו פעולה בשיחה, כאילו לא הופיע חוסר שטף בדיבורו. עקבו אחריו ובדקו מתי חוסר השטף בדיבור נעלם, ואז חיזרו על סיטואציה זו מספר רב של פעמים ואף תעדו את הילד באמצעות מצלמה או הקלטה קולית".

הימל מדגישה גם כי אין לכעוס על הילד בתקופה זו יתר על המידה, ובשעת כעס על ההורים לבדוק האם הם באמת היו חייבים להביע תרעומת על מעשיו. "הורים שחוששים שמא אינם יודעים כיצד לנהוג עם ילדם במצבים אלה, יכולים לפנות לקלינאית תקשורת המתמחה בטיפול בילדים שתסייע להם", היא מציעה.

החשש הגדול: חוסר ביטחון ותחושת ערך נמוכה

"ככל שההורים ידעו יותר על התופעה, על האוניברסליות שלה, על מאפייניה ועל העובדה שבמרבית המקרים היא חולפת, וככל שיקטנו הבהלה והחרדות, כך יהיה הסיוע לילד המגמגם יותר אפקטיבי, ענייני ויעיל", מוסיפה מיינרט. "בקלות רבה אפשר להפוך ילד מגמגם לחסר ביטחון ולבעל תחושת ערך נמוכה. האופן בו מדברים על התופעה כשהיא מתרחשת, הצורה בה פונים אל הילד, האופן בו מדברים מעל ראשו, הפרשנות הניתנת להופעת התופעה, התנהגויות דוגמת עידוד מוגזם, מילים של הרגעה והבטחה שתיכף זה יעבור - כל אלה יכולים לגרום לילד דווקא לתחושה עמוקה שמשהו נורא קרה לו".

מיינרט מציינת כי הגיל הרך הוא תקופה מוצלחת וקלה יחסית לטיפול בגמגום, שכן בגיל זה ילדים רבים אינם מודעים אליו כלל, ואלה שמודעים לא בהכרח חשים תסכול. היא מדגישה כי על ההורים להבין שיש להם יכולת להשפיע על הילד בכיוון חיובי, ליצור עבורו סביבה מעודדת ואמפתית. כשהילד מדבר חשוב לשמור איתו על קשר עין, להנהן בראש, לתת לו לסיים את דבריו ללא עזרה ומבלי להאיץ בו או לדרוש שידבר מהר יותר. חשוב לחזור על דבריו ולתת לו אישור שהבנו מה רצה לומר.

מתי יש לפנות לעזרה מקצועית?

כאמור, פעוטות רבים לוקים לפתע בחוסר שטף בדיבור ורק מעטים יחסית נותרים מגמגמים גם כבוגרים. מתי, אם כן, יש לפנות לטיפול מקצועי? "אם גילו של הילד ארבע וחצי שנים ומעלה והוא מגמגם תקופה ממושכת של חודש-חודשיים לפחות - על ההורים לפנות מיד לקבלת טיפול אצל קלינאית תקשורת או אצל פסיכולוג לילדים", קובת הימל. "אנשי המקצוע יאבחנו את הילד, ישוחחו עם ההורים, יקבלו מידע על התנהגותו המילולית והחברתית ובהתאם לתוצאות האבחון יוחלט מי יהיה המטפל המתאים ביותר לילד".

בתקופת האבחון, שעשויה להימשך זמן ארוך למדי, אסור להורים לשבת בחיבוק ידיים ותפקידם חשוב ביותר. "רצוי וכדאי ללכת להדרכה הורית, היות ולהורים יש יכולת להשפיע על חזרתו של הילד לדיבור ללא הפרעות וללא תופעות רגשיות כתוצאה מכך", מסבירה מיינרט. "להורים תפקיד חשוב ביצירת סביבה תומכת, מאפשרת ואמפתית, המונעת יצירת תופעות לוואי שעלולות להתפתח כתוצאה מהגמגום, כמו חרדה, בהלה, לחץ, כעס, תסכול או ייאוש".

הימל מסבירה כי בהנחיית המטפל ילמדו ההורים כיצד להתייחס אל הילד, כיצד לדבר איתו, מה לדרוש ולצפות ממנו, מה לומר וכיצד להתנהג עם שאר בני המשפחה. "בהנחיית המטפל, יגלו ההורים, כי דיבור בקצב נורמלי נוטה לאיטי הוא הדיבור המועדף, הן מצד הילד והן מצדם. חשוב לזכור, כי טיפול של הילד על ידי איש המקצוע אינו יעיל כל זמן שההורים אינם מעורבים במטרות של כל תרגיל ותרגיל".

השיטה לטפל בבית: הצגות ושירים

חשוב לדעת כי ילד מגמגם ישפר את דיבורו אם המחנך או המחנכת יהיו מודעים לבעיה, ישתפו פעולה עם איש המקצוע וינהגו אתו בהתאם במהלך הלימודים. "ההורים הם סוכני התיווך עבור הילד מול הסביבה, האחים, הסבים, המטפלות והגננות במטרה ליצור לילד סביבה בטוחה ומאפשרת", מדגישה מיינרט. "למבוגרים התומכים, ובעיקר להורים, תפקיד חשוב בסיוע לילד המגמגם, ובעיקר בהפחתת הסבל שלו מהתופעה ומהרגשות שיכולים להיגרם כתוצאה ממנה".

"אם ברצונו של הילד להופיע בפני קהל, אין למנוע זאת ממנו", מדגישה הימל. "אפשרו לו לשיר ולהציג, ותנו לו כתף לתמיכה ולפיתוח דימוי עצמי חיובי. חשוב לשים לב ולהעביר לו את המסר שאם הוא 'נתקע' באמצע שיחה או הופעה - לא קרה דבר. אל תחפשו מקום להסתתר בו ותנו לו להמשיך ולדבר, שכן רק כך הוא יוכל להתגבר על בעיית קצב דיבורו. עידוד ההורים והאמון שלהם בילד, הם המפתח העיקרי והחשוב לשיפור הדיבור".

לדברי הימל ישנם מצבים יומיומיים המחמירים את הגמגום, דוגמת שיחה עם מורים מסויימים, עייפות, מחלה, לחץ בזמן, שיחה טלפונית ומתח נפשי. מאידך, ישנם מצבים המקלים על הדיבור דוגמת שירה, שיחה עם בן משפחה שאינו מלחיץ את הילד, שיחה עם ילדים קטנים ממנו, טיפול בבעלי חיים, תיאטרון בובות ועוד. "הרבו לשוחח עם הילד במצבים הנוחים והמעיטו לעודד דיבור במצבים המאיימים", היא ממליצה. "אווירה רגועה היא המפתח לשיפור הדיבור. משחקי הדמיה והצגות מהווים אמצעי קל וזמין לדיבור תקין של הילד, ויש לאפשר לו להתאמן ולתרגל בכל עת וזמן שירצה. חשוב להתאזר בסבלנות ובאמונה, כי הגמגום ידעך ודיבורו של הילד ישתפר".