יצאנו לדרך, שני ילדים עם חלום לקנות דירה

עשרה חודשים לתוך הנישואים החלטנו, נמרוד ואני, שהגיע הזמן להרחיב את המשפחה. לא, אני לא בהריון, תודה, אלו הם מתווך ועו"ד שהצטרפו למשפחה. אני מעט מתביישת להודות כי ההחלטה לרכוש דירה היתה אחת ההחלטות הפחות מושכלות שקיבלתי בחיי. למעשה, יש לי מיקרוגל שהתלבטתי לגבי נחיצותו יותר ממה שהתלבטתי לגבי רכישת הדירה.

עוד בנושא:

זוגיות טריה ולא ממוסדת, ופתאום: לקנות דירה

הוריה קנו לה דירה, בן זוגה דרש מחצית משוויה

קוסם קוסם, אבל איך אתה משלם שכר דירה?

מסתבר כי ההחלטה לרכוש דירה היתה מתוכנתת בי מבלי שידעתי. מרגע שנכנס הקלט "חתונה", פלט המעבד הראשי מילה אחת שאינה משתמעת לשתי פנים: "דירה". ההסברים הצטרפו שתי פעימות מאוחר מכן, כרציונליזציה לאחר מעשה להחלטה שהתקבלה מתוך רפלקס. ההסברים הללו - ביטחון כלכלי, שקט נפשי והבטחת העתיד, עטפו אותי כעלוות קיסוס צפופה, והשכיחו ממני שאת שורשיו - לא אני נטעתי.

האמת? זה היה חזק ממני. המחשבה שחייבים להחזיק בנכס כדי להבטיח את העתיד השכיחה ממני את החלטתי למצות את החיים עד תום. לא לחיות את העתיד אלא את הרגע, את ההווה. התפישה הנושנה שזוג צעיר זקוק לדירה כדי לקנות שקט נפשי, אטמה את אזני מהפתגם הידוע "מרבה נכסים מרבה..." רגע, איך הוא ממשיך? שקט נפשי? אה, לא, מרבה דאגה.

ממש רומנטי, לשקוע בחובות!

אז יצאנו לדרך. שני ילדים תמימים עם חלום של פעם, שאינו עומד בקנה אחד עם המציאות הכלכלית של ימינו. ראינו עוד ועוד דירות שידינו אינה משגת לקנות. התחלנו לזרוק לאוויר מונחים כמו הלוואה ומשכנתא, מלהטטים איתם בזהירות מיד ליד כצמד מוטות בוערים. למראית עין שמרתי על אחיזת יד איתנה, אבל בתוך תוכי נבהלתי. מה לכל הרוחות אני עושה?

האם כך אנחנו רוצים להתחיל את חיינו המשותפים, שקועים עד הצוואר בחובות? האם זה מה שיבטיח לנו זוגיות נפלאה, מלאת הבנה, הקשבה ורוגע? הכנסת דאגות כלכליות לחיינו לפתע לא נראתה לי כמו הצעד המבריק ביותר עבור זוג מאוהב. האם אני מוכנה להקריב את ההווה ולמשכן את נשמתי בעבור טיח, מלט ובטון? ומי מבטיח לי שאצליח לעמוד בהתחיבויות כדי שביום מן הימים כל הקירות, הרצפה והתקרה האלה באמת יהיו שלי?

לעזאזל, היינו צריכים ללכת לעבוד בהייטק. מה עבר לנו בראש כשבחרנו במקצועות יצירתיים? חייבת לקבוע פגישה עם השטן ולשאול אותו איפה חותמים כדי למכור את נשמתי. כמה חם כבר יכול להיות שם, בטח לא יותר גרוע מישראל בחודש אוגוסט. וברצינות, זה לא שאני מתלוננת. נהפוך הוא, אני אסירת תודה. אני מודעת לכך שיש לי פריבילגיה שאינה נחלת הכלל. יש לי גב כלכלי מהבית, שבלעדיו לא הייתי יכולה לחלום אפילו על דירה בפרויקט של גינדי השקעות רגע לאחר קריסת המרפסת.

אני מסתכלת על הורי ובני דורם ולא מבינה מאיפה היה להם את הכסף לרכישת דירה, איך הם בנו את עצמם בשתי ידיים וגרמו לזה להראות כל כך קל. אני מקבלת את העזרה באהבה ובהכרת תודה, ובאותה נשימה חוששת שמא לעולם לא אוכל לעזור בצורה דומה לילדי העתידיים, במידה ויהיו לי כאלה.

הפריבילגיה הזאת חמקמקה. היא גורמת לך לשאוף לדברים שראית מסביבך כשגדלת, אבל אין לך שום יכולת להשיג ולקיים אותם בעצמך. והנה באה המציאות וסוטרת על הלחי. "מספיק להיות ילדה!", היא נובחת וזורקת עלי מספרים שגורמים לראשי להיות סחרחר. "הגיע הזמן להתבגר ולקחת אחריות, צ'ופ-צ'ופ!", ולי לא ממש מתחשק להתבגר, אם להודות על האמת. היה לי נעים במגדל הפנטזיה שלנו, כשלא היו לנו שום דאגות על הראש.

אהבתי להעביר לילות שלמים שלובי ידיים ממלמלים זה לזו דברי אהבה. הייתי מוסיפה גם ריצה זה לזרועות זו בחוף הים על רקע השקיעה כמו כל השיט שרואים בסרטים ההוליוודים, אבל אנחנו לא רואים אותם כי ניתקנו את הטלוויזיה. צריך לחסוך כסף, לא?

ישות כלכלית אחת

אגב, ההחלטה לקנות דירה העמידה בפנינו שאלות נוקבות לגבי העתיד, ולא רק מבחינת הכנסה. "יש לכם ילדים?" היתה השאלה הראשונה של כל מתווך איתו נפגשנו. "לא? טוב, אבל בטח תעשו בקרוב". מסתבר שמתווכים הם שלוחה של משפחת פולניה, מינוס הנאום על ביציותיך הקמלות. האידיליה הרומנטית שלנו נרמסה בידי שאלות שהעדפתי לדחוק הצידה למועד מאוחר יותר, למתישהו בעתיד, כשאהיה גדולה. אם אין לנו ילדים אפשר להסתפק בדירה זולה יותר, אבל מה אם בכל זאת יהיו? חייבים להחליט על זה עכשיו? כי אם כן, צריך לברר איפה אפשר לקחת עליהם משכנתא.

מנת חלקנו היא סימני שאלה מרובים ומעט תשובות. מה שבטוח זה שהקשר בינינו עומד לשנות את פניו. לא עוד זוג שגר ביחד ובמקרה גם התחתן, כזה שמשלם שכר דירה חודש הוא וחודש היא, אחד משלם את הארנונה והשניה את חשבון החשמל. לראשונה הבנתי שגורלנו הכלכלי כרוך ביחד. אנחנו עדיין שני אנשים נפרדים, אבל ישות כלכלית אחת.

בד בבד עם כל התהיות הללו התבהרה בי גם הבנה. ההבנה שישראל היא לא רק הבית הנוכחי שלי, אלא גם העתידי, וההבנה שההחלטה הזאת היא כבר לא מובנת מאליה. מעולם לא החלטתי לחיות בישראל. אני גרה כאן משום שנולדתי כאן. דווקא בימים אלה, כשרבים מהגרים לארצות אחרות, קיבלתי החלטה אקטיבית לקשור את עתידי עם המדינה. לא נותר לי אלא לקוות שעשיתי את ההחלטה הנכונה.

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק