אני רץ: רן רזה 80 ק"ג והתחיל לרוץ מרתון
כשרן בן זיק הגיע למשקל של 150 ק"ג, הוא הבין שאם הוא רוצה לעבור את גיל 40 בחיים ולראות את ילדיו גדלים, הוא חייב לרזות. בטור אישי מרגש הוא מספר על הדרך שעבר מההכרה המטלטלת שהשאירה אותו בחיים וההחלטה להתחיל לרוץ שמאפשרת לו להגשים את החלום
בחלומותיי תמיד רצתי, היו לי חלומות שבהם אני רץ, גומא מרחקים. בשנתיים האחרונות הצלחתי להגשים את החלום הזה, ובחודש הבא אני אשתתף במרתון תל אביב.
את אפליקציית הבריאות לסמארטפון כבר הורדת? הורידו לאייפון
או לאנדרואיד
האמת היא שכבר הרבה זמן ביקשו ממני לכתוב את הסיפור שלי ושל הריצה. דוד זוארץ, מאמן הריצה שלי, מנדנד לי כל הזמן. אבל לפניו היו גם החברים לעבודה שטענו שאני פשוט חייב לספר את הסיפור, כי 'אתה יכול להוות השראה'. אני? השראה?
עוד כתבות דיאטה מעוררות השראה
"הפסקתי להתבייש בעצמי". ירון רזה 50 ק"ג בשנה
"הגשמתי חלום". רוית רזתה 38 ק"ג בשנה
המלחמה של יורי: רזה 42 ק"ג ב-8 חודשים
אז הנה הסיפור שלי: שמי רן בר-זיק, אני מתכנת, בן 36 ואב לארבעה ילדים. אני רץ כבר כשנתיים ומתאמן באופן סדיר בליגה למקומות עבודה מטעם מרכז הפועל. עוד משהו? כן, כשהתחלתי את תהליך הירידה במשקל- שקלתי 150 קילו. היום אני שוקל פחות מחצי (כ-70 קילו).
קשה להסביר מה זה עודף משקל משמעותי. רוב האנשים בעידן המודרני התמודדו עם עודף משקל, אבל עודף משקל של 10 או אפילו 20 קילוגרם אינו עודף משקל של 70 קילוגרם.
האם אני יכול לתאר את החיים עם משקל עודף ברמה קיצונית כל כך? את הכאבים בברכיים או בגב? את הפסקות השינה והנחירות? את החום וההזעה גם בימי החורף הקרים? או את הידיעה המוחלטת שעם עודף המשקל המשמעותי והעישון (שכחתי לומר שגם עישנתי) לא אעבור את גיל 40.
חשבתי שאם אמשיך ככה הנכדים שלי יכירו אותי רק בתור תמונה על הקיר ולעולם לא אכיר את ילדיי כאנשים בוגרים. משקל כל כך גרוע הוא בעצם נכות – קשה לעשות הכול ואתה מרגיש זר ולכוד בתוך הגוף שלך.
"רציתי לזכות להגיע לבת המצווה של הבת שלי"
כשאשתי נכנסה להריון עם הבת שלי, הבנתי שאם אני רוצה לרקוד בבת המצווה של הבת, צריך לעשות שינוי. לראשונה בחיי התייצבתי אצל רופא אמיתי והקשבתי לפתרונות שיש לרפואה להציע.
הודות לרפואה המודרנית, לדיאטנית שהוצמדה לי וגם למאמן הכושר שיש בעבודה שלי ולתמיכה שקיבלתי מהמנהל ומהצוות שלי, הצלחתי. הודות לספורט אינטנסיבי מאוד – 3 שעות אימונים כל יום על אופני הכושר ולתזונה קשוחה במיוחד, עשיתי את זה - ירדתי במשקל.
הסטטיסטיקה לא לטובתי: רק שני אחוזים מצליחים לשמור על המשקל שלהם לאחר שנתיים. הריצה, שאליה הגעתי רק לאחר הורדה משמעותית במשקל, עוזרת לי לשמר את המשקל וגם ליהנות מאוד בתהליך.
בחלומותיי תמיד רצתי, היו לי חלומות שבהם אני רץ, גומא מרחקים, נושם אוויר פסגות. בשנתיים האחרונות הצלחתי להגשים את החלום הזה – לאט לאט ובהתמדה.
בהתחלה, קילומטר אחד, ואז להציב יעד לסיים תחרות למרחק 10 ק"מ. ולאחר כמה חודשים, כשתפסתי בטחון וקיבלתי אישור רפואי – חצי המרתון הראשון. בחודש הבא אני אתחרה במירוץ ת"א וארוץ את המרתון הראשון שלי.
את הצעד הסופי בהתחייבות שלי לריצה עשיתי כאשר נרשמתי לקבוצת הריצה במסגרת הליגה למקומות עבודה. בפעם הראשונה בחיי התחייבתי לתוכנית אימונים מסודרת, ולמאמן שמכתיב קצב התקדמות. י
"שמן נשאר שמן גם כשהוא רזה"
יכול להיות שזה נראה טריוויאלי לקוראים, אבל עבורי כאדם שמן (שמן תמיד נשאר שמן, גם כשהוא רזה) זה היה מחסום פסיכולוגי לא פשוט. לא קל להתחייב לקבוצה שמתאמנת ביחד פעם בשבוע ולתוכנית אימונים. אבל ההתחייבות הזו, אחרי לא מעט כאבי בטן, עוזרת לי להפנים שאני לא חוזר להעלות במשקל.
יחד עם האימונים הגיעו שיפורים בתוצאות. גם כאן יש מחסומים פסיכולוגיים שהם לא טריוויאליים – פתאום אני מוצא את עצמי מכוון לזמן מטרה בתחרויות ועומד בו באופן מפתיע.
המטרה הופכת לא רק לסיים תחרות אלא גם לסיים בזמן מסוים. יחד עם השיפור בזמנים, מגיע הרגע שבו אתה עוקף אנשים אחרים בריצה – וזה דבר שאותי מדהים בכל פעם מחדש – שאני מסוגל להיות יותר מהיר ממישהו אחר, בתור מישהו שהתרגל תמיד להיות האיטי והעצל ביותר.
והדבר החשוב ביותר: אני רץ. בארבע וחצי בבוקר או בערב, בצהריים או בימי חג – אני יכול לקום, לצאת מהבית ולגמוא קילומטרים. בפארק או בעיר. יכול להיות שהגוף שלי יתלונן ויתמרמר, אבל אם אתעקש מספיק, הוא יעשה את זה. הוא יאפשר לי לרוץ 10, 15 או 20+ קילומטר. כל מה שאני צריך זה לרצות מספיק.
מדובר בנס אמיתי מבחינתי. זו לא יכולת טריוויאלית, רוב האנשים לא יכולים לעשות את זה, והעובדה שאני יכול לעשות את זה מדהימה אותי כל פעם מחדש. בריצה אני מוצא שקט נדיר, שלא מצאתי בענפי ספורט אחרים. למרות שאני מגוון את האימונים שלי – אני גם שוחה וגם רוכב, הריצה היא הספורט המועדף עלי.
גם אתם יכולים לעשות את זה
1. ספורט לא אמור להיות אמצעי להרזיה או 'תשלום' על חטאי אוכל. אם לא נהנים מספורט אין שום טעם לעשות אותו. זה לא אומר שכל אימון הוא חגיגה, אבל סבל מתמשך לאורך זמן הוא באמת מיותר. הורדה במשקל ובריאות הם תועלת משנית לעומת ההנאה הרבה שאמורים לשאוב מספורט.
2. קל להתמיד בספורט אם יש מסגרת קבועה. זה יכול להיות קבוצת ריצה, קבוצת שחיה (יש דברים כאלו) או קבוצת אופניים. גם ההנאה מתגברת כשעושים חלק מהפעילות עם אנשים אחרים.
3. בסימון מטרות – העיקר הוא הדרך ליעד ולא היעד עצמו. הדרך ליעד יותר מהנה מההגעה ליעד. נהניתי יותר מהאימונים לחצי המרתון הראשון שלי הרבה יותר מרגע חציית קו הסיום.
4. והבקשה האישית שלי: בבקשה אל תעירו לאנשים עם עודף משקל. זה מציק, מרגיז, מעצבן ובטח שלא מדרבן אף אחד. אל תכנסו לאף אחד לבטן, לצלחת או להרגלי החיים. השמנה זה עניין בריאותי נטו ולא עניין של כוח רצון. גם כשהייתי כבד משקל הייתי אותו אדם.
לפנייה לכתב/ת 
