הקשר לא הצליח, אז היא חיפשה נקמה

את גלית הכרתי במסיבה. מהשנייה הראשונה היה בינינו קליק. השיחה קלחה, החיוכים זרמו כיין. גילינו שיש לנו המון במשותף ולפני שעזבתי, היא נתנה לי את מספר הטלפון שלה. נפגשנו כמה פעמים והיה ממש נחמד – אפילו יותר מזה, עד שבפגישה הרביעית בערך שאלה אותי גלית איך זה שאני עדיין לבד ומה אני מחפש. עניתי לשאלתה בכנות, ככל שיכולתי. גלית הקשיבה בכובד ראש ובסיום דברי החליטה שלא מתאים לה.

עוד בנושא:

בן 45, לבד, והבדידות כמו שיעול טורדני 

התאהבתי בה בשנייה. ככה זה כשזה זה

גם אם אינך מעוניינת בי, למה להיות רעה?

נפרדנו ללא מרירות. כך לפחות נראה היה באותו רגע. עד כאן הכל היה בסדר. נפגשנו, ניסינו, גילינו שלא מתאים ואמרנו יפה שלום. קורה. אבל כעבור ימים אחדים היא התקשרה וסיפרה לי שקראה משהו פרי מקלדתי שהתפרסם כאן, בערוץ יחסים. רשימה עליה סיפרתי לה באחת הפגישות שלנו.

"נו, מה דעתך?" שאלתי.

"לא אהבתי", אמרה גלית. "למען האמת די התאכזבתי", הוסיפה ואמרה שלטעמה הכתיבה שלי שטחית ולא ממש בוגרת.

לגיטימי. קראה, לא אהבה. קורה.

באמת שלא נעלבתי, אבל היתה לי תחושה שהבעת האכזבה הזאת היא רק היומן שלפני הסרט - וגלית מיהרה להצדיק את תחושותי.

בהיסוס מה היא החלה מספרת שהיא מתרשמת שאני מעדיף לכתוב על החיים – או על יחסים - במקום לחיות אותם. שריבוי העיסוקים בחיים שלי הוא בעצם מין סוג של בריחה מהתמודדות.

בתנופה הולכת וגוברת תארה באוזני ההולכות ומתכרכמות את הפרופיל הפסיכולוגי שלי – ובאופן לא מחמיא במיוחד, יש לציין – ואז נעצרה לפתע. יכולתי לדמיין אותה נושכת שפתיים אחרי שאמרה: "אולי לא הייתי צריכה להגיד את כל זה". היא ניסתה להסביר שאת כל זה היא אומרת כי אכפת לה ממני, כי אולי אני צריך איזה ניעור. אתם מבינים: היא פשוט החליטה להתנדב למען הקהילה.

כמה זעם, גלית? לא חבל על האנרגיות?(צילום: shutterstock)

לא מאמין בניתוחי אישיות עוינים

וזה שלא שאני לא יכול להבין את הצורך הזה. אני דווקא מכיר אותו היטב מעצמי. לפעמים זה נורא מתסכל כשמשהו שעל פניו נראה מבטיח, נגמר בקול ענות חלושה. לפעמים זה מרגיז כשאנחנו מגלים תוך זמן קצר יחסית, שהאדם שכה מצא חן בעינינו בתחילה הוא לא מה שחשבנו.

לא נעים להיות שותף לכישלון – גם אם מדובר בקשר שנמשך בסך הכל שבועיים, ולפעמים נראה שהדרך הטובה ביותר למחוק את אותו אדם מהראש, היא לנסות ולהמעיט בערכו כמה שאפשר, ואולי אם נצליח לגרום לו להרגיש רע, אנחנו נרגיש יותר טוב – לפחות באופן יחסי. באותה הזדמנות נוציא עליו את הכעס הקטן שהצטבר לנו כדי שנוכל להמשיך הלאה ללא משקעים.

אני מודה שעד לפני שנים לא רבות, זו היתה הגישה שלי עצמי. כשמישהי היתה מאכזבת אותי הייתי מנסה להבין מה בדיוק הבעיה שלה. במרומז ובציניות, אך באופן הברור מעבר לכל ספק, הייתי מנסה להראות באיזה אופן הובילו הדפקטים האישיותיים שלה לאובדנו של הקשר שלנו.

בדמיוני הייתי מַגלה נשים שאיכזבו אותי לאי בודד, ועוד כל מיני פנטזיות שאני מתבייש לספר עליהן. לקח לי הרבה זמן – הרבה יותר מדי זמן – להבין שכל זה ממש מיותר; ש"ניסיונות להבין" ושיחות סיכום ביקורתיות הן עוד הזדמנות מיותרת להשתכשך בכעס של עצמי, להרגיש לא טוב.

גיליתי שלפעמים זה פשוט לא מתאים. לא בגללי ולא בגללה. שלעיתים אחרי תקופת מה אנחנו מגלים כי ההתאמה המופלאה שנראה שהיתה קיימת בהתחלה, אינה קיימת כשנכנסים קצת יותר לעומק.

ולא תמיד ניתן לאתר מהי בדיוק הסיבה, בטח שלא לטפל בה: אחרי שבועיים אנחנו לא ממש מכירים את הבנאדם האחר – בוודאי שלא מספיק בכדי לעשות לו ניתוח פסיכולוגי אפקטיבי. ושגם אם זה לא תמיד קל ליישום, אפשר גם אחרת: פשוט לזכור את הרגעים היפים ולהמשיך הלאה. מוטב בחיוך.

לכל הכתבות והמומחים - כנסו להתעדכן בעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים.