מש"קית סרט: טליה לביא על אפס ביחסי אנוש

את סרטה "אפס ביחסי אנוש", טליה לביא מגדירה כ"קומדיה קודרת על פקידות במשרד שלישות בבסיס בדרום הארץ". אולם הסרט עצמו לא צולם בבסיס כלל, והצוות נדד בין לוקיישנים מתחלפים - מה שהציב לא פעם אתגרים בפני ההפקה. כמו למשל סצנה שבה דאנה איבגי מתבוננת מבעד לתריסי המשרד אל עבר חבריה שבחוץ, במדבר.

"היא נמצאת ב'משרד השלישות' ברעננה, הם צולמו במדרשת שדה בוקר", מספרת לביא, "ובשביל זה הצבנו את התריסים מרעננה באמצע המדבר". ידיה של הבמאית צולמו כשהן נעות לאורך התריסים ועוקבות אחר הנעשה בחוץ, ולדבריה צפייה אחת בצילום הספיקה לדאנה בשביל לשחזר את תנועות הידיים בצד השני. "השקרים הטכניים זה דבר שלא מפסיק להקסים אותי, שם גלום הקסם של הקולנוע במובן מסוים", היא אומרת.

במאים נוספים מספרים על סרטיהם ב-ynet:

• עדי עדואן על "ערבאני"
• אלי כהן על "הורה 79"
• חנה אזולאי הספרי על "אנשים כתומים"  
• איתן גפני על "בשר תותחים"
• נסים דיין על "מפריח היונים"
• יוסי מדמוני על "מקום בגן עדן"  
• ארי פולמן על "כנס העתידנים"
  

לביא מספרת שמבחינתה, אף שלא מדובר בדיוק בגיבורי מלחמה, זהו "סרט צבא לכל דבר - שמתכתב עם המסורת הענפה של סרטי צבא שנעשו בארץ ובעולם. ולמרות שרובו מצולם במשרד, השתדלנו לצלם אותו כמו שמצלמים שדה קרב, בסגנון האפי וההרואי של סרטי מלחמה קלאסיים".

על הקאסט היא מספרת כי הכניסה לדמויות היתה עמוקה כל כך, שליוותה אותן לא רק מול המצלמה: "אלה שנהיות חברות היו חברות גם בחוץ, ואלה שאמורות להיות אויבות שימרו את מערך הכוחות גם על הסט". באיזו סצנה השתמשה בשביל לבחון אותן, ומה גרם לצופים בארצות הברית להתחבר לסרט ישראלי כל כך? התשובות בכתבת "הערות הבמאית" שלפניכם.