שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: shutterstock
    ישראל-ארה"ב: יחסים מיוחדים עם כוכבית
    אם חפצה הממשלה לשמר את היחסים המיוחדים עם ארה"ב, טוב תעשה אם תכלכל צעדיה במשנה זהירות ובאמינות, בתהליך השלום בכלל ובמדיניות ההתנחלויות בפרט, ותוך צמצום ההתכתשויות הפומביות עם הממשל הנוכחי

    יחסים בסכנת שחיקה חמורה: אין חולק על כך שבין ישראל לבין ארצות הברית שוררים יחסים מיוחדים. עובדה זו כה מובנת מאליה עד שיש בה כדי לעמעם את חשיבות שימורו של עוגן זה לישראל, המתגלמת למשל בסיוע החוץ האמריקני: באופן יחסי למדינות אחרות, ישראל זכתה לנתח המצטבר הגדול ביותר מסיוע החוץ האמריקני מאז מלחמת העולם השנייה, וזאת אף בתנאים מועדפים המאפשרים לה לבדה להקצות כספי סיוע הן לצורכי מחקר ופיתוח בארה"ב והן לרכישות מן התעשייה הצבאית הישראלית. אולם התחקות אחר שורשי היחסים המיוחדים מגלה אותות אזהרה שלא לעולם חוסן.

     

    "מגלים עולם " - מאמרים אחרונים:

    בהישמע אזעקה, אתם רשאים לזפזפ למונדיאל / ד"ר גליה בר נתן 

    צלקת פתוחה: נפאל הרחוקה, הרחוקה מפיוס / עו"ד תמר לוסטר וד"ר סיגל הורוביץ

    לידיעת הקורא רוחאני: שלום הוא עסק מסוכן / אלברט ב' וולף

    סרי לנקה הצליחה לתפוס נמר. ומה איתנו? / אריאל רייכרד

     

    חוקרי היחסים המיוחדים איתרו לתופעה שלושה יסודות. האחד, האסטרטגי, מדגיש כי ישראל השכילה להוכיח עצמה כשותפה אמינה ליעדים האסטרטגיים של ארה"ב במזרח התיכון, כגון בלימת ברית המועצות בזמן המלחמה הקרה. כך, שיקול זה השפיע בראשית שנות השבעים על הנשיא האמריקני ריצ'רד ניקסון.

     

    שדרג את היחסים המיוחדים חרף נטייתו האנטישמית הבסיסית. ניקסון ופרס (צילום: יעקב סער, לע"מ)
    שדרג את היחסים המיוחדים חרף נטייתו האנטישמית הבסיסית. ניקסון ופרס(צילום: יעקב סער, לע"מ)

    השני, הפוליטי-פנימי, מבליט את המודעות החריפה של פוליטיקאים אמריקניים לעוצמה האלקטורלית של יהודי ארה"ב הנובעת מבולטותם בתקשורת, מן ההיקף הניכר של תרומותיהם למתמודדים, מאחוזי ההצבעה הגבוהים בקרבם, מריכוזם במדינות מפתח המתנדנדות בין הרפובליקנים לבין הדמוקרטים ומשדולה אפקטיבית.

     

    עד כמה עמידים היחסים המיוחדים?

    השלישי, הערכי, מצביע על תודעה של שותפות ערכים הדדית, היונקת ממקורות עמוקים ומגוונים כדבקות בדמוקרטיה, זיקה ל"ברית הישנה" והתמודדות עם אתגרי זהות כ"מדינת הגירה".

    מזיגה של השיקולים הפוליטיים והערכיים ניכרה למשל בהכרעתו של הנשיא האמריקני הארי טרומן להכיר במדינת ישראל מיד עם הקמתה חרף התנגדות נחרצת בממשלו מטעמים אסטרטגיים כבדי משקל. בהשתלבם זה בזה, מספקים שלושת היסודות בסיס מוצק ליחסים המיוחדים.

     

    תוך יישום ההסבר המשולש, נפנה מבטנו מן העבר אל ההווה, ונשאל את שאלת המפתח: על פי סימנים מעידים מן השנים האחרונות, עד כמה עמידים היחסים המיוחדים? זאת, בזהירות הראויה, המודעת לכישלונם המתמשך של מומחים לחזות תפניות דרמטיות ביחסים בינלאומיים.

     

    שיתוף הפעולה הביטחוני דווקא צובר תאוצה. מסוק אפאצ'י של צה"ל מעל עזה (צילום: AFP)
    שיתוף הפעולה הביטחוני דווקא צובר תאוצה. מסוק אפאצ'י של צה"ל מעל עזה(צילום: AFP)
    במבט ראשון, דומה דווקא שהכול שפיר חרף הצינה הנושבת כידוע בין הקברניטים בוושינגטון (ברק אובמה) ובירושלים (בנימין נתניהו). שיתוף הפעולה הביטחוני צובר תאוצה. שתי המדינות משלבות ידיים בפיתוח מערכות שונות ליירוט רקטות וטילים, כולל "כיפת ברזל", וב-2010 נחתמה עסקת רכש של 19 מטוסי חמקן מתקדמים, F-35, הממומנת בכספי מענק אמריקני, והמבטיחה רכישות אמריקניות בהיקפים של מיליארדי דולרים מן התעשייה הישראלית. זאת ועוד, מאז ראשית שנות האלפיים, שיעור התמיכה בישראל בקרב הציבור האמריקני נסק לגבהים חסרי תקדים.

     

    האמריקנים התעייפו מהמזה"ת

    אולם מבט מדוקדק יותר מגלה תמונה מורכבת ומדאיגה הרבה יותר. באשר לנדבך הגיאו-אסטרטגי, על פי הערכות עדכניות, כתוצאה מטכנולוגיית פצלי שמן תשתחרר ארה"ב בתוך כמה שנים מתלותה בנפט מזרח תיכוני לתקופה של עשרות שנים לפחות. תפנית הרת-תוצאות זו צופנת השלכות סותרות על היחסים המיוחדים. היא עשויה, אמנם, להקל על ארה"ב לתמוך בישראל. אולם מצד שני, היא עלולה לדרבן התנתקות מן המזרח התיכון, נטייה הרווחת ממילא למדי בצמרת הוושינגטונית, הרואה במזרח אסיה, ולא במזרח התיכון, את המפתח לעתידה של ארה"ב, מבחינת הסיכונים והסיכויים כאחד.

     

    נטייה זו משקפת אף עייפות, הבאה לידי ביטוי בירידה חדה במעקב של "האיש ברחוב" אחר המתרחש באזורנו. נוכח טראומת מלחמת ההתערבות בעיראק המתקשרת בתודעה עם הגירעון הפדרלי, המשבר הכלכלי בכללותו, הקיטוב מבית והכרסום במעמד ארה"ב בזירה הבינלאומית, האזור מצטייר בעיני אמריקנים מכל שדרות החברה כביצה טובענית וכפוית טובה, ששכר ההתערבות בה יוצא בהפסדו.

     

    צינה נושבת בין שני המנהיגים. אובמה ונתניהו בבית הלבן (צילום: AFP)
    צינה נושבת בין שני המנהיגים. אובמה ונתניהו בבית הלבן(צילום: AFP)
    אמנם, התנתקות אמריקנית מוחלטת מן האזור אינה באה בחשבון בעתיד הקרוב, ולו משום הצורך הדוחק לבלום את התפשטות האיסלאם הרדיקלי. אולם צורך זה הוא הוא שהצית ככל הנראה פולמוס בצמרת האמריקנית בדבר השאלה אם ישראל אכן עודנה נכס אסטרטגי לארה"ב בעת הזו.

     

    אותות אזהרה לישראל

    לפני כשנה, למשל, הגדיר גנרל ג'יימס מאטיס, מיד לאחר שפשט את מדיו כמפקד "פיקוד המרכז", את ישראל כנטל דווקא. הוא הצביע על הקיפאון בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, ובמיוחד על ההתנחלויות, כמכרסמים ביכולתם של מוסלמים מתונים להצטרף למערכה האמריקנית לבלימת האיסלאם הקיצוני.

     

    הזירה הפוליטית-פנימית בארה"ב משדרת לישראל אותות אזהרה ברורים לא פחות. אמנם, כאמור, הגיבוי הכללי לישראל עודנו מרשים, אולם ראוי לשים לב לתמורה החריפה בזהות התומכים בישראל בקרב הציבור האמריקני. מחקרים עדכניים מצביעים על היפוך מגמה מוחלט בהשוואה ל-1967. ב-1967, אוהד ישראל הטיפוסי היה צעיר משכיל וליברלי (לאמור, נוטה לשמאל ולמפלגה הדמוקרטית), ואילו כיום זוכה ישראל לאהדה רבה במיוחד בקרב מבוגרים, מעוטי השכלה פורמלית, ונוצרים אוונגליסטים המהווים את עמוד השדרה הימני של המפלגה הרפובליקנית.  

     

    אכן, אף יותר מפילוחים דמוגרפיים, ההשתייכות המפלגתית הופכת לקו השבר המובהק ביותר באשר לתמיכה בישראל. הנוטים למפלגה הדמוקרטית תומכים בישראל בשיעור של 51 אחוזים. לעומתם, הנוטים למפלגה הרפובליקנית תומכים בישראל בשיעור גורף של 80 אחוזים. הדפוס נשמר גם בזמן מבצע "צוק איתן" ברצועת עזה. לדעתם של המומחים לדבר, פער ניכר זה נובע בעיקרו מן הקיטוב המעמיק בין המפלגות בסוגיות דתיות וחברתיות.


     (צילום: EPA)
    (צילום: EPA)

    הצעירים הליברליים מהווים, אם כן, את החוליה החלשה ביותר בבסיס התמיכה לישראל בארה"ב. פעילי המפלגה הדמוקרטית, צעירים כמבוגרים, מצדדים בתוקף בפתרון שתי המדינות. אולם לעומת הוותיקים, הדור הצעיר אינו משוכנע שישראל אכן מתמודדת עם איומים קיומיים, ונוטה יותר לייחס לממשלת ישראל, ולמדיניות ההתנחלויות שלה במיוחד, אחריות ניכרת להמשך הקיפאון המדיני. כיוון שהנבואות מאמצע העשור הקודם שבישרו "עידן רפובליקני" בפוליטיקה האמריקנית התגלו כמופרכות לחלוטין, מתחדדת המשמעות הפוטנציאלית של התפלגות דורית זו בקרב הדמוקרטים לעתיד ה"יחסים המיוחדים".

     

    ולבסוף, גם בקרב הקהילה היהודית האמריקנית מתגלה דפוס זה של הזדהות עם ישראל תוך הסתייגות ממדיניות ממשלתה. על פי סקר מהימן שפורסם באוקטובר 2013, כשבעים אחוזים מיהודי ארה"ב מזדהים באופן משמעותי עם ישראל. אולם כשלושים ושמונה אחוז בלבד מסכימים שישראל חותרת בכנות להשיג הסדר שלום עם הפלסטינים, ועוד פחות - שבעה עשר אחוז בלבד - מעריכים שההתנחלויות תורמות לביטחונה של ישראל.

     

    סלע המחלוקת הנפיץ ביותר - ההתנחלויות

    לסיכום, בחינה של מצב היחסים המיוחדים כיום חושפת פוטנציאל ניכר לסדקים בשניים משלושת יסודותיהם: האסטרטגי והפנים-אמריקני.

    באופן ברור, ההתנחלויות מסתמנות כסלע המחלוקת הנפיץ ביותר, העלול להרחיב את הסדקים. אם חפצה ממשלת ישראל לשמר את היחסים המיוחדים, טוב תעשה אם תקרא את הכתובת על הקיר ותכלכל צעדיה במשנה זהירות ובאמינות, בתהליך השלום בכלל ובמדיניות ההתנחלויות בפרט, ותוך צמצום ההתכתשויות הפומביות עם הממשל הנוכחי.

     

    ד"ר נעם כוכבי מלמד במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, בתכנית הדיפלומטיה באוניברסיטת תל אביב ובמרכז הבינלאומי הרצליה

     

    המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית בירושלים מפרסם בשיתוף פעולה עם ynet את מדור "מגלים עולם" שבו מופיעים מאמרי פרשנות ועמדה של חוקרים מרחבי העולם בתחום היחסים הבינלאומיים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ישראל-ארה"ב: יחסים מיוחדים עם כוכבית"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אבי אוחיון, לע"מ
    לא לעולם חוסן. נתניהו ואובמה
    צילום: אבי אוחיון, לע"מ
    מומלצים