תינוק לא הורגים פעמיים

אני נזכרת בשיר הזה, כשאני חושבת על פרשת מות שני בני אהרון, שאותה נקרא השבת בבתי הכנסת (ויקרא י', א'-ג'): " ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש, וישימו עליה קטורת, ויקרבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימתו לפני ה'. ויאמר משה אל אהרן, הוא אשר דבר ה' לאמר בקרוביי אקדש, ועל פני כל העם אכבד. ויידום אהרן".

כאן אוכלים מה שמקריבים

בפסוק אחד בדיוק לפני סיפור מות בני אהרון, מתוארת החגיגיות שבה נאכלו על ידי אלוהים הקורבנות הראשונים

שהוקרבו במשכן (ויקרא ט', כ"ד): " ותצא אש מלפני ה', ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים. וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם".

אכילת הקורבן ואכילת הילדים מתוארות באותן מילים ממש. האש היוצאת מלפני ה' אוכלת גם את הקורבנות וגם את הילדים, ואהרון שותק שתיקה מפורסמת והירואית: "וידום אהרון". שתיקתו מושגת כתגובה לדברי השבח שמרעיף משה על הילדים המתים, ועל נסיבות המוות: "בקרוביי אקדש, ועל פני כל העם אכבד".

מהר מאוד הוא בעט בשקט

ריח בשר הקורבן נמהל בריח בשר הבנים, ובהמשך הדברים, משנה אהרון את התנהגותו הצייתנית ומסרב לפעול לפי כללי הטקס ולאכול את בשר קורבן החטאת. אולי הוא חושב שהפעם אלוהים צריך להקריב לו קורבן חטאת, ומצידו, שיאכל אלהים את הבשר ואת תחושות האשמה כולן.

אש הקודש מוסיפה לאכול קורבנות

גם בהפטרת הפרשה משיב העם את שבות אלוהיו, ובשמחתו כי רבה, שבה ומתפרצת האש האלוהית המכלה את מיטב השושנים (שמואל ב'; ו', ה'-ז'): "ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה'... ויבאו עד גרן נכון. וישלח עוזה אל ארון האלוהים, ויאחז בו כי שמטו, הבקר. ויחר אף ה' בעוזה, ויכהו שם האלהים... וימות שם עם ארון האלוהים".

"הטקס שנערך ממש בסמוך לשכונתי, מבטא השחתה יסודית של תרבות חז"ל. אני מבוהלת מהרגרסיה הכוהנית שלתוכה אנחנו נשאבים"(צילום: אדם פרופ)

עוזה רק ביקש להציל את ארון האלוהים מנפילה, והנה הוא מת על שמחת ה'. בניגוד לאהרון, דוד לא מתלבט אם להחריש או למחות. הוא כועס ומנציח את כעסו לדורות (בפסוק הבא): "וייחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזה; ויקרא למקום ההוא, פרץ עוזה, עד היום הזה".

זה בערך כמו לקרוא בימינו לאנדרטה לזכר הנופלים במלחמה: "פרץ של מלחמה חסרת שחר", או "פרץ של מנהיג מהיר זעם". כן, פעם היינו אמיצים.

היזהרו מהדת הכוהנית

פרשת "שמיני" היא מסלול ההמראה של הדת הכוהנית; דייקנות, צייתנות וחוסר גמישות הם העקרונות המנחים של דת זו, ופרשת "שמיני" ממחישה את כולם. מי שחורג מהכללים, גם אם עשה זאת מתוך אהבה והתלהבות – ימות.

הדת הכוהנית היא היפוכה של הדת שעיצבו חז"ל, הקוראת לבדיקת גבולות, ליצירתיות ולעליונות המחשבה והבירור האנושי. חז"ל לא חששו לבנות דת המסתכנת ביחסיה עם אלוהים. הם קבעו: "כוח דהיתרא (של ההיתר) עדיף". הם קבעו גם את המושגים "בטל בשישים", "אחרי רבים להטות" (בעודם הופכים את המשמעות המקראית של הפסוק); "לא בשמים היא" (גם כאן הם הופכים את משמעות הפסוק), ועקרונות רבים נוספים המזמינים את הלומדים להסתכן, לפסוע על הגבול, ליצור, להמציא את המסורת - ולהתאימה למציאות החיים.

חיים עמוק בתוך הדת הכוהנית

לכאורה, לאחר אלפיים שנות חז"ל, ובהיעדר בית מקדש, אנחנו אמורים להיות מזוהים עם התרבות היצירתית

והנועזת של התלמוד. אלא שתהפוכות הגורל, שהשתלבו בבחירות אנושיות מצערות, שיקעו אותנו עד צוואר בתמהיל חדש ומטורף של דת הלכתית-כהנית.

האורתודוכסיה שהיא (כדברי פרופ' יעקב כץ) תגובה חדשה לרפורמה ולחילון, הובילה את היהדות אל מחוזות פחד ושמרנות שלא שיערום אבותינו. היצירתיות והנועזות הלמדנית פינו את מקומן לחרדה ולהתבצרות בחומותיהן של חומרות הלכתיות ואיסורים מחשבתיים, שלחלקם אין הגדרה אחרת מלבד אובדן דרך.

בתקופה האחרונה, מחוזקים מגלי השמרנות והפחד, מגלים החרדים להלכה את כוחה של הטכנולוגיה לביצור תורתם. בלחיצה קלה על כפתור יכול כל יהודי לפנות אל רבו בכל שאלה הלכתית ומחשבתית; רצינית ומצוצה מן האצבע כאחד. למרבה האסון, רבנים לא מעטים משתפים פעולה עם המסע הטכנולוגי לשחרור הפרט מאחריות וכבילתו לפוסקי ההלכה. במשך כל היום והלילה שולחים אנשים ונשים, במיילים ובמסרונים, שאלות הלכתיות לרבנים יהירים וחסרי אחריות, הממכרים אותם לפסקי ההלכה שלהם.

רבנים אלה אמנם עוסקים בפסיקת הלכה, אך התרבות שהם מייצרים היא תרבות כוהנית. זו תרבות שבורחת אל עבר הדיוק והצייתנות, וחומקת מלקיחת אחריות אישית. כן, התרבות היהודית המתפתחת במדינת ישראל, כבר נמצאת בעומקו של בית המקדש השלישי.

כבר מקריבים כאן קורבנות

כיוון שפוסקי ההלכה הם למעשה כוהניים, לא מפתיע למצוא אותם עוסקים בפעילות המטורפת של הקרבת

קורבנות ברחובה של עיר. בשבוע שעבר, בלב העיר שלי, ירושלים, נשחט ברוב עם קורבן הפסח, וקוימו טקסי הקרבתו.

האירוע הוגדר כ"תרגול הקרבת קורבן פסח כפי שהוא אמור להתקיים בהר הבית", והוא התקיים בהשתתפות רבנים שחלקם מ"הזרם המרכזי" של הציונות הדתית (הרב הראשי של ירושלים, הרב אריה שטרן; ראש המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר אילן, הרב שבתי רפפורט; ראש ישיבת הר עציון הרב יעקב מדן, ובברכתו של הרב שלמה ריסקין) - וכל זה בחסות כספית של עיריית ירושלים (כפי שנטען באתר ערוץ 7, שאף הגדיל לעשות והעביר את האירוע בשידור חי).

בניגוד לרבים אחרים, אני לא מאוד מודאגת מהשחיטה הפומבית של הטלה, אף כי נכמרו רחמיי עליו. שחיטות מתבצעות בכל עת ובכל הארץ באכזריות רבה. גם השומרונים שוחטים את קורבנות הפסח לראווה, וכל התיירים מתבוננים בהתפעלות. אז אמנע עצמי מהצביעות שבתקיפת מעשה השחיטה עצמו.

הדאגה שלי שונה: הטקס שנערך ממש בסמוך לשכונתי, מבטא השחתה יסודית של תרבות חז"ל. אני מבוהלת מהרגרסיה הכוהנית שלתוכה אנחנו נשאבים. תשכחו מזה, אין "גם וגם": או כהני וצייתני – או נועז ויצירתי. בני אהרון ניסו לשלב בין שתי התרבויות, ונהרגו במקום. זו לא איזוטריקה, זו מהפכה מסוכנת בלב התרבות שלנו, והלוואי שנשכיל לעצור אותה.

ובבית המדרש של הטוקבקים

"יהודי אמיתי" (טוקבק 2) כתב לי בשבוע שעבר קצרות ונחרצות: "גב' וייס, את גויה לכל דבר!" כיוון שטענה זו עולה די הרבה בבית המדרש שלנו, וכיוון שהיא קשורה לדברים שכתבתי השבוע, אני בוחרת להתייחס אליה. ובכן, יהודי אמיתי ויקר, אני יהודייה לכל דבר. וזאת כיוון שנולדתי להורים יהודים, ומעולם לא המרתי את דתי.

אני לא יהודייה גאה, ולא יהודייה מבוישת, אני פשוט יהודייה. סתם יהודייה. אני גם לא חושבת שדת היא "תחרות בקפיצה לגובה",

ועל כן היותי יהודייה אינו פרס או עונש. זו עובדה פשוטה.

ואני יהודייה דתית כיוון שאני אישה מאמינה. ייתכן שאמונותינו אינן דומות, ובכל זאת אני דתית. אני לא מאמינה באל שיושב בשמיים וסופר כמה שעות המתנתי בין בשר לחלב, ואני לא מאמינה במקור האלוהי של ההלכה. אני בעיקר מאמינה שהתביעה "לעשות את הטוב והישר" היא לא רק תביעה אנושית, ויש לה מקור רוחני. זה מה שהופך אותי לדתית. במה אתה מאמין?

יהודי אמיתי ויקר, אני כאן. גם אתה כאן. שנינו יהודים ושנינו לא מתכוונים להתנדף מתוך היהדות שלנו. אז כדאי שנלמד איך להסתדר יחד. מה אתה אומר?

חג שמח ושבת שלום!