קיוויתי שאצליח להימשך אליה. זה לא קרה
רגע לפני הפגישה אני עוד מתפתה לפנטזיה ילדותית שאולי יקרה איזשהו נס והיא תיראה לי אחרת. מנסה לשנות את המציאות בכוחה של מחשבה חיובית. זה לא קורה. אני לא מתקשר אליה לאחר מכן. למרבה ההקלה גם היא לא
עוד בנושא:
בן 38, יפה ומצליח: אז למה הוא עדיין לבד?
מצאתי את השיטה שתגרום להן לרצות אותי
נשים משתפות: כשהישראלי המכוער מחזר
היא שמחה לשמוע שוב את קולי, למרות שחלפו שבועיים מאז פגישתנו האחרונה, שלאחריה, יסלח לי אלוהים, נעלמתי לה. נפגשנו. הכל היה נפלא: הפגישה באותו ערב, וגם זו שהתקיימה יומיים לאחר מכן. היא הייתה נפלאה: כל כך מעניינת ומתעניינת וקשובה ואמפטית. ניכר היה בה שהיא מאד רוצה שזה יצליח בינינו. גם הסקס היה נפלא. הייתה זו היא שהציעה שנלך אליי לאחר שיצאנו מהסרט בפגישה השנייה. לצערי, האמת היא שהגעתי למצב שבו כבר די איבדתי את הביטחון להציע דברים מסוג זה בעצמי, כי מאז הפרידה ממנה, מהסקסית המיתולוגית (אני עוד אגיע אליה. כמה עוד אפשר יהיה להדחיק?) – איך נאמר זאת? הזמנים נהיו קשים.
אני לא מאמין בעל-טבעי, אבל לפעמים חולפת במוחי מחשבה שאולי היא הטילה עליי איזושהי קללה, או שאולי לשם איזשהו איזון קוסמי מחורבן, אני משלם עכשיו על המשיכה והסקס המושלמים שהיו לי איתה. ואם נחזור לנוכחית הרי שהכל היה נפלא. טוב, נו, חוץ מזה שלא כל כך נמשכתי אליה. אני מעדיף שלא לפרט מה ולמה. לא רוצה לכתוב שום דבר שלילי בקשר אליה. זה באמת לא מגיע לה. בעולם טוב ומוסרי, נשים כמוה - ולא דוגמניות יפהפיות - היו צריכות להיות מושא לסגידה; נשים כמוה היו צריכות להופיע על שלטי חוצות מפלצתיים בגודלם מעל איילון – לא בר רפאליות למיניהן.
גלגולם המודרני של חוקי הג'ונגל
בעולם הא-מוסרי שבו אנו חיים (הוא לא רע – הוא פשוט אדיש מוסרית), שולטים חוקי ההיצע והביקוש, חוקי השוק – גלגולם המודרני של חוקי הג'ונגל. כל אחד ואחד מאיתנו נתון לחסדיהם של אלו החזקים ממנו, בעוד החלשים ממנו נתונים לחסדיו. אמנם, בימינו, אין מעמדות חברתיים כפי שהיו בימים עברו, אך מיקומו של פרט בשרשרת המזון החברתית הינו עדיין בבחינת גורל שקשה מאד לשנותו. מי שיש לו ביקוש (היפה, הֶעשיר, המפורסם) לא יהסס להפקיע את מחירו שלו. מי שאין לו ביקוש – נאלץ למכור את עצמו בזול. זו האמת - מרה ומקוממת ככל שתהיה. למי שמבקש ראיות, בתור התחלה אני ממליץ בחום לקרוא באופן קבוע את מדורי הרכילות. הן נמצאות שם בשפע.
תשאלו, אז איך זה שהסקס היה נפלא אם לא כל כך נמשכתי אליה? שאלה מצוינת! אז קודם כל, אחרי תקופת יובש הסקס הוא תמיד נפלא. ומעבר לכך, נפלא לעשות את זה עם מישהי שאכפת לה ממני. שרוצה אותי באמת. שמקבלת אותי כמו שאני. שלא נבהלת ממגרעותיי ואפילו יכולה למצוא בהן חן שאני מתקשה למצוא. אבל עם כל זאת, בסופו של דבר, זוהי כרוניקה של מוות ידוע מראש. עד מהרה דועכת התשוקה, ואני מתקשה למצוא בעצמי את הכוח להמשיך. מנסה בפעם המי יודע כמה לשכנע את עצמי להתאמץ ולראות מעבר למראה החיצוני, אבל כל ניסיון כזה נדון לכישלון.
הכרתי פעם מישהו שנהג לומר שהמראה החיצוני של אישה בכלל לא משנה לו. "מצידי שהמוח יגיע במזוודה", היה אומר. אבל אצלי זה לא כך. אני לא באמת יכול להיות במקום הזה, והאמת היא שאני לא באמת רוצה להיות שם. כי אחרי שהחרמנות קצת שוככת וצלילות המחשבה שבה אליי, אני יודע שמגיע לי להיות עם מישהי שנעימה לי בכל המובנים. וכשם שיש דברים באופי או בשכל שאיני מוכן להתפשר עליהם, כך ישנם דברים במראה החיצוני שאיני מוכן להתפשר עליהם.
אני באמת לא מבקש יפהפייה (ותכל'ס, בהתייחס לאמור לעיל, אין ביכולתי לשלם את המחיר הדרוש לכך) - רק מישהי שיהיה לי נעים וכיף להסתכל בה. שמראה גופה העירום יטריף אותי. והיא הייתה כזאת. המודחקת. היא לא הייתה יפהפייה, בקושי יפה, גם אם בהחלט נאה, אבל כך או כך אהבתי להביט בה באור היום המלא, לעת דמדומים או באורו האפלולי של פאב; כשהיא יושבת עמי בסלון דירתי, בקפה "ויולה" בגבעתיים או לצדי במכונית; מלובשת או עירומה.
מדי פעם אני מסתכל בתמונות שלה ששמרתי, או בכאלה מעודכנות יותר, בפייסבוק. מדהים כמה סקסית יכולה להיות אישה באמצע שנות הארבעים שלה - ועוד אחרי שלוש לידות! אף פעם לא הצלחתי להבין איך היא מצליחה לשמור על בטן כל כך שטוחה ומוצקה ועל ישבן כזה אלוהי בלי שום דיאטות או משטר אימוני כושר.
מחכה לנס
זה נמשך עוד זמן מה. היא מזמינה אותי אליה לארוחת ערב מושקעת. אוכל טורקי שלמדה להכין מאמא שלה. אין על אוכל ביתי שמתכוניו עוברים מאם לבתה והמותקן ביד אוהבת. כל כך כיף לי לדבר איתה, להיות איתה. והנרות על השולחן. והמוזיקה המתנגנת ברקע – זו שהיא בחרה בטוב טעם. ובאמת, זה כמעט מושלם. אילו רק הייתה קצת יותר... או... קצת פחות... קיבינימאט! כמה נשים יצא לי להכיר שיכולות להבין את הערצתי הבלתי מסויגת לג'וזף הלר?! שעימן אני יכול לחלוק את העונג הצרוף שגורם לי ספרו, "אלוהים יודע". והיין. והסקס שאחרי. להבה ענקית אחרונה השורפת את אדי הדלק האחרונים שלי. הדיסוננס קורע אותי באכזריות. זה לא מגיע לי. טוב, זה בטח לא מגיע לה. איזה זין.
אנחנו נפגשים שוב אחרי כמה ימים. כאילו הכל סבבה, אבל אני כבר יודע שזה הסוף. רגע לפני הפגישה אני עוד מתפתה לפנטזיה ילדותית שאולי יקרה איזשהו נס והיא תיראה לי אחרת. מנסה לשנות את המציאות בכוחה של מחשבה חיובית. זה לא קורה. אני לא מתקשר אליה לאחר מכן. למרבה ההקלה גם היא לא. אך זוהי נחמה קטנה מאד. כי בסך הכל, הסרט הזה עושה לי רע. וכפי שבוודאי הצלחתם להבין, זוהי לא הקרנת הבכורה, ובכל הקרנה חוזרת אני מוצא את עצמי שוב מול אותה הדילמה הבלתי פתורה במלוא עוצמתה.
תגידו פחדן? כנראה שאתם צודקים. הלוואי והיה לי האומץ להתקשר אליה ולסיים את הקשר בצורה כנה. לומר לה ישירות שאני לא בעניין, במקום להניח לה להסיק זאת מהיעלמותי. אבל אין לי. וגם אין לי כבר כוח להיות יותר צדיק מהאפיפיור בעולם שבו הסינון וההתעלמות הפכו לנורמה. ברומא המסואבת בעל כורחך אתה הופך לרומאי.
חוץ מזה, שאילו הייתי עושה זאת, הייתי צריך לשקר לה במידה כזו או אחרת – אז מה הטעם? ובטח לא הייתי רוצה לעשות לה את מה שכה שנוא עליי: לומר לה שהיא מקסימה, אבל... ולהציע לה שנישאר ידידים. עדיף כבר שתחשוב שאני חרא. מי כמוני יודע שאין משכך כאבים טוב מזה לכאבי הדחייה. מניסיון.
לפנייה לכתב/ת 
