שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "כניעה" מאת וולבק: המציאות שמעבר לפינה
    לקוראיו של מישל וולבק לא צפויות הפתעות בקריאת "הכניעה", שמספר את סיפורה של צרפת הפוליטית, העתידית והצבועה אסלאם. כמובן שאף סצנה לא תרגש אותם, או תגרום להם חלילה להביט בחיים באופטימיות רעננה. האג'נדה המוכרת שולטת בספר הזה, שנדמה שאת הגיבור שלו כולנו מכירים היטב

    מתחילת דרכו היה מישל וולבק סופר של רעיונות. לא של רגשות. לא של עלילות. לא של אסתטיקה. כמובן, המיתוג שלו כשילוב של כוכב רוק ספרותי ואינטלקטואל צרפתי כבר מזמן יצא מפרופורציה, אבל הוא בהחלט מייצג תופעה ספרותית ותרבותית חשובה, שקיבלה מהחוקר בן ג'פרי את הכינוי "דפרסיב ריאליזם".

     

     

    בין היתר כתב עליו ג'פרי: "לפי וולבק החיים הם מלאי כאב ומאכזבים תדיר. המוות מהלך אימים, ובכלל הקיום האנושי הוא בדיחה נבזית ולא מעבר לכך". לכן הכוח של וולבק הוא לפעמים גם החולשה שלו, כי במקום שבו אין משמעות לשום דבר, כמעט אף פרח ראוי אינו יכול לצמוח. אם כי קוצים וחרולים וחרקים יש למכביר".

     

    אצל וולבק אין הפתעות. אתה יודע בדיוק מה תקבל. אף עלילה לא תרגש אותך, אף סצנה לא תגרום לך לפרוץ בבכי או להביט אל החיים ביפעה רעננה, אבל בהחלט תחווה רגעים מבריקים של כתיבה. וכמובן שתשתכנע מאג'נדה, ולעתים האג'נדה היא חזות הכל. כמו בספרו החדש "כניעה" שכבר עורר מהומות עקב אופיו האנטי-איסלמיסטי עוד טרם הודפס. יש שיעצו לוולבק להיעלם, לשכור מאבטחים או אפילו להתייעץ עם סלמן רושדי.

    "כניעה". וולבק שכבר הכרנו
    "כניעה". וולבק שכבר הכרנו
     

    "כניעה" מספר את סיפורה של צרפת הפוליטית הספקולטיבית, של עוד כמה שנים, ממש מעבר לפינה. המציאות הפוליטית הסדוקה וחסרת ההיגיון, גורמת למנהיג מוסלמי לאחוז במושכות השלטון, ולנסות להחיל את ערכיו על המדינה כולה, ובכלל, ליצור מציאות גאו-פוליטית חדשה בכדור הארץ, באמצעות בריתות לא שגרתיות והשראה מהקיסר אוגוסטוס.

     

    כאוס, כניעה ואלימות

    פרנסואה, גיבור הרומן, הוא מרצה בן 44 המומחה לכתביו של ז'וריס קרל הויסמנס. כמו כל דמות וולבקית טיפוסית, אין לו שום שאיפות מלבד קצת סקס לפעמים. הוא מתבוסס בתוך בדידותו הניהליסטית. קצת מתנחם מדי פעם באלכוהול או בדג בסגנון הודי, ולא מעבר לכך. אבל המציאות הפוליטית מטלטלת גם אותו.

     

    "הרעיון שההיסטוריה הפוליטית יכולה לשחק תפקיד בחיים שלי-עצמי המשיך להדאיג אותי, ולעורר בי דחייה קלה. הבנתי היטב, אגב, כבר לפני שנים, שהפער ההולך ומתרחב, שהפך לתהומי, בין האוכלוסייה ובין אלה המדברים בשמה, פוליטיקאים ועיתונאים, חייב בהכרח להוביל למשהו כאוטי, אלים ובלתי צפוי".

     

    אבל היא מטלטלת רק לכאורה. שום דבר מהותי לא נסדק בו. גם יצר ההישרדות שלו עדיין עובד, וכשהוא נדרש לקבל החלטה רצינית בנוגע להמשך חייו, הוא בוחר בהחלטה הקרייריסטית. כך זה נראה בהתחלה, אך החלטה זו סוללת את דרכו הרוחנית הישר אל חיק האיסלאם הלא מתנפל, המזמין, ההגיוני. במובן מסוים, הדמות הוולבקית הארכיטיפית הזו מעט מיצתה את עצמה, ומצביעה על מוגבלות של וולבק כסופר, מכיוון שהיא שיבוט של הוולבקים הקודמים שנכתבו על ידו.

     

    הרי כל דמויותיו של הסופר שטחו את התייחסותם לעולם בספריו, כמו גם פרנסואה: "לא הייתי מסוגל לחיות למען עצמי, אז למען מי כן אהיה מסוגל לחיות? האנושות לא עניינה אותי, היא אפילו עוררה בי גועל, לא ראיתי בבני האנוש אחים בשום מובן ועוד פחות מזה לו היה עלי להתבונן בחלק מקבוצה מצומצמת יותר של האנושות, לדוגמה זו שמורכבת מבני ארצי, או מהקולגות שלי".

     

    אך עם זאת, וולבק באופן מעניין למדי לא יצר כאן דיסוטופיה קלאסית. צרפת תחת שלטון מוסלמי היא עדיין מדינה דינמית, שעדיין לא הונעו בה תהליכים גדולים וחסרי תקנה, אם כי סביר להניח שזה יקרה. וחייבים לזקוף זאת לזכותו, כי דיסוטופיה מובחנת היא תמיד הנרטיבית הקלה.

     

    דווקא צרפת בהתהוות היא יישות שמעוררת יותר מחשבה, כי יש בה משהו מפתה. סוכני השינוי - כמו למשל רודז'ה שמשתלט על האוניברסיטה בחסות הכסף הסעודי, ואחר כך מתקדם לפוליטיקה הארצית - הם אנשים אדיבים, נעימים והגיוניים. זה לא דאע"ש. ואגב, הדבר הראשון שנפגע ברפובליקה האיסלמית החדשה הוא מעמד האישה (פרנסואה, כמה אופייני לוולבק, דווקא נלהב מהרעיון של שידוך, ולא של אישה אחת, אלא לפחות של שלוש, ואם אפשר צעירות). זה גם הדבר שקורה הכי מהר.

     

    כצפוי, ההומניזם האתאיסטי, זה שוולבק בז לו כל כך בספריו הקודמים, הוא חסר יכולת תפקודית.

    הוא בר מינן פילוסופי ומעשי, מפני שהמטריאליזם בעצם ייבש את נשמתו במהלך הזמן, והמטריאליזם הוא האויב הראשון של המדינה המתחדשת, המטריאליזם והחילוניות. למעשה, אם יש תקווה, ואין ממש תקווה, היא תבוא דווקא מהימין סר הטעם, ממארין לה-פן, מתנועות יותר אקטיביות, יותר חזקות ובעלות אופי מובחן. אבל לסמוך עליהן - זה לא ממש מומלץ.

     

    וולבק בספר הזה מצחיק לפרקים, מבריק לפרקים, מעייף לפרקים, אבל כן מעורר מחשבה, את זה אי אפשר לקחת ממנו. הכוח הגדול שלו בספר זה הוא יכולת הניתוח הפוליטית. האופן שבו הוא מציג ניבוי פנורמי של הפוליטיקה הצרפתית, ובכך הוא מכוון כמובן לכלל הפוליטיקה המערבית, איך בנקל היא יכולה לסלול את דרכה לכליון - כי זה חלק מהדי.אן.איי שלה, מהנרפות האינהרנטית הטבועה בה ובאנשיה - או באיך הפאשיזם יכול תמיד להיכנס מהדלת האחורית, כמו חתול מקרי, אבל תמיד לדעת לנחות על השמנת.

     

    הבעיה של "כניעה" היא, כאמור, ההתמסרות הכמעט מוחלטת לאג'נדה. כמובן על חשבון הספרותיות והרכיבים הספרותיים האלמנטריים, וזה מגיע דווקא אחרי הרומן הכי ספרותי שלו "המפה והטריטוריה". אג'נדה כמובן היתה שם, תמיד היתה, אבל היו גם דברים אחרים. כאן כמעט ולא.

     

    "כניעה", מישל וולבק. מצרפתית: עמית רוטברד. הוצאת בבל

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""כניעה" מאת וולבק: המציאות שמעבר לפינה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים