שתף קטע נבחר

לזונות שלנו, באהבה

גם למרגלים היו כיבושים בדרך לכיבוש הארץ, אבל מי שתיזכר בסוף היא דווקא הזונה, רחב, שהחליטה להיות נאמנה רק לעצמה ולמשפחתה, תוך שהיא מלהטטת בגברים שסביבה. חז"ל מספרים שרחב בויתה, הפכה לאשת צדיק - וילדה לו שמונה ילדים. ואיני יכולה שלא לתהות: האם הייתה מאושרת?

זה לא אני, זה הם

חכמי הדורות הם שבחרו לעסוק שוב ושוב בסיפורי זונות ולהפטיר שתי פרשות בתחילת ספר במדבר, בתולדות הזונות. בהפטרת פרשת במדבר קראנו על נפתולי הקשר של הנביא הושע עם זונה ששמה גומר בת דבליים, ובשבת זו, פרשת שלח לך, נקרא על הצלתם של המרגלים בביתה של רחב הזונה.

 

  • לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    לכאורה, בא לי להקיא

    שומה על מי שטען עד היום שהתורה אינה אלוהית לשוב ולהרהר בעניין, ולבדוק אם יש באמתחתו הסבר חלופי לעובדה שדווקא השבוע, כשאנו מפטירים בסיפורי רחב הזונה, מככבים בעיתונות "סיפורי לכאורה" מהז'אנר של: "נערות יפות עם חזה גדול".

     

    גשר צר ושמו רחב

    אז מה הסיפור? לפנינו כנראה סיפור הריגול הקצר והמוזר ביותר בהיסטוריה. שני מרגלים נשלחים לבלוש את הארץ

    ובמיוחד את יריחו. הריגול נעשה לצורך מלחמת כיבוש, ובכל זאת המרגלים הנחושים מגיעים לביתה של הזונה הנמצא בחומות העיר ממש, וכבר בליל הגעתם הם שבים למחנה ישראל.

     

    (יהושע ב', א'-ה'. כ"ג): "וישלח יהושע בן נון... שניים אנשים מרגלים חרש לאמר לכו ראו את הארץ... וילכו ויבואו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שמה... וישלח מלך יריחו אל רחב לאמר הוציאי האנשים הבאים אליך אשר באו לביתך כי לחפר את כל הארץ באו ד ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו ותאמר כן באו אלי האנשים ולא ידעתי מאין המה... וישובו שני האנשים וירדו מההר, ויעברו ויבואו אל יהושע בן נון ויספרו לו את כל המוצאות אותם".

     

    בנוסף לכך, בסופו של דבר תיפול יריחו בידי ישראל בדרך ניסית, אז מה בדיוק תכלית משימת הריגול?

     

    נורא מצחיק (מספר 1)

    נראה שיהושע הסיק כמה מסקנות מהמסע הטראגי שלו ושל אחד-עשר חבריו המרגלים, בימי המדבר. יהושע מסתפק במשלחת צנועה של שני מרגלים, והוא לא באמת מצפה מהם לראות את הארץ (די לו במשפטי עידוד חסרי ביסוס שיטענו המרגלים באמתחתם), ואת חזונם ימסרו המרגלים באזני יהושע בלבד. בניגוד לדמויות המפוארות ששלח משה, שולח יהושע דמויות אנונימיות, המכונות לכל אורך הסיפור "האנשים" (ובהמשך, בפרק ו', אף יוקטנו לכדי הכינוי: "הנערים המרגלים").

     

    מי צוחק עליהן? (צילום: אבישג שאר-ישוב) (צילום: אבישג שאר-ישוב)
    מי צוחק עליהן?(צילום: אבישג שאר-ישוב)

     

    לעומתם, הזונה שבביתה מתחבאים המרגלים, ידועה ומוכרת ושמה רחב. נראה כאילו מישהו מכותבי המקרא חמד לצון וחשב שזה נורא מצחיק להצמיד לזונות שמות סימליים המגסגסים את חוויות חייהן. לפני שלושה שבועות זכינו לזונה ששמה "גומר" והשבוע – זונה ושמה "רחב". נורא מצחיק לקרוא לזונה רחב, נכון?

     

    נורא מצחיק (מספר 2)

    כאילו לא די לנו בשם המקראי רחב, מציעים בפנינו רבי יצחק ורב נחמן "בדיחות מילואימניקים" בצורת דרשה מתוחכמת-אלק, על שילוב השמות "גומר" ו"רחב" (בבלי תענית ה, ב. מתורגם): "אמר רבי יצחק: כל האומר 'רחב רחב' מיד נהיה בעל קרי. אמר לו רב נחמן: אני אומר 'רחב רחב' ולא אכפת לי! השיב לו רב יצחק: אני אמרתי (שמי שאומר 'רחב רחב' נהיה בעל קרי) רק אם הוא יודע ומכיר (את רחב)".

     

    אז שני החכמים הגדולים עסוקים בשאלה החשובה האם די לגבר לומר פעמיים את שמה המשעשע של זונת יריחו, על מנת שיפלוט זרע באופן מיידי, או שמא הוא צריך גם "לדעת אותה" (לאיזה סוג של ידיעה הם מתכוונים?) ולהכירה (לאיזה סוג של היכרות הם מתכוונים?) נורא מצחיק, נכון?

     

    רוחב שכל ורוחב לב

    רחב המקראית מצטיירת בעיקר כאישה נבונה שיודעת לנתח את המציאות ולנצל הזדמנויות. היא לא בחרה להיות זונה כיוון שזה מרתק את המספר המקראי, או מצחיק את רב נחמן ורבי יצחק... היא בחרה להיות זונה כיוון שבאותם ימים (ולא רק בהם), זו הייתה דרכה של אישה לשרוד וגם להשיג קצת כסף, וטיפה קטנה של חופש.

     

    מבחינת הפטריארכיה רחב היא זונה, שהרי היא לא נאמנה לגבר, למנהיג או לעם. רחב הקפידה להיות נאמנה רק לעצמה ולבני משפחתה, תוך שהיא מלהטטת בגברים המקיפים אותה. זונה, לא?

     

    אבל המחיר. המחיר...

    מהסיפור נלמד שלרחב אין בן זוג או ילדים. משפחתה של רחב היא משפחת ילדותה (יהושע ב', י"ח): "ואת אביך ואת אמך ואת אחיך ואת כל בית אביך תאספי אליך הביתה". האם היא שמחה בכך? האם היא רצתה גם וגם? גם חופש וגם זוגיות? גם חופש וגם ילדים?

     

    פתחו את השער פתחוהו - רחב

    לא תמיד צחקו חז"ל על רחב. במדרשים רבים הם "עשו לה כבוד", והציגוה כביג-מאמא של גדולי ישראל (אליהו זוטא כב): "למה נקרא שמה רחב? שהיא רחובה בזכות". ובמקום אחר (בבלי מגילה יד, ב) מספר רב נחמן (כן, זה שקודם הסתלבט עליה) שרחב התגיירה ונישאה למרגל ותיק (איך לא?) ליהושע בן נון, וכי "שמונה נביאים והם כהנים יצאו מרחב הזונה", וביניהם גם ירמיהו וחולדה הנביאים.

     

    אני אוהבת את המקומות שבהם המסורת שלנו מתנאה בדמויות שוליים, ואני מודה לחכמים על העמדות הפרשניות האמיצות האלו. יחד עם זאת, אני שואלת את עצמי האם רחב הייתה נהנית מהכבוד הזה? האם היא שמחה שגיירו ובייתו אותה, והאם הצליחה לשמור על מרחבי החירות שלה בין יהושע לשמונת הילדים הנביאים-כהנים שנולדו לה מאותו צדיק?

     

    תקוות השָני שלי

    גם לי, כלישראלים רבים, בת ושמה שני. הפטרת השבת היא ההפטרה של בנותינו אלו, ורחב היא האמא המיתולוגית והחסודה שלהן. לאחר שרחב מסכמת עם המרגלים את מחיר אי-הסגרתם לשלטונות המקומיים, ומשכילה להציל בדרך זו את משפחתה, הם מושיטים לה חוט שני, חוט אדום, ונשבעים (יהושע ב', י"ח-י"ט): "את תקות חוט השני הזה תקשרי בחלון אשר הורדתנו בו ואת אביך ואת אמך ואת אחיך ואת כל בית אביך תאספי אליך הביתה... וכל אשר יהיה אתך בבית דמו בראשנו אם יד תהיה בו".

     

    מקורה של התקווה העברית הוא אולי – "קו": הקו הקושר בין שתי נקודות – בין המציאות לחלום על עתיד שונה ("תקווה - קו שזור ועשוי מחוטי שני", אמר רד"ק). התקווה היא החוט האדום שבזכותו תינצל רחב ויינצלו בני משפחתה. התקווה, במהותה, מבקשת לקשור בין הווה לעתיד נחשק. התקווה מסמנת את המטרה. התקווה היא התשוקה לטוב.

     

    שני שלי היא התקווה.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    תגובות רבות ומגוונות העשירו את בית המדרש בשבוע שחלף. בת-חן, ישראל (בטוקבק 106) כתבה דברי טעם

    וביקשה מענה. בשמחה רבה בת-חן, ואשמח לקרוא את תגובתך לדברים שאכתוב כאן.

     

    "שלום רוחמה, אני מה שמכנים דתייה ואף את עצמי אני מכנה כך, הטורים שלך בהחלט מעלים שאלות, אם כי חלק מהשאלות והתשובות שאת מחפשת או עונה לעצמך, עדיין ריקות.

     

    "כוונתי ב'ריקות' היא לריקנות בפן המעשי. לשם מה ניתנה התורה? לשם מה אנחנו לומדים גמרא? האם באמת רק מהפן האינטלקטואלי?... החיסרון בדברים שלך, ואת זה אפשר לראות לאורך חלק מהטורים... שהחילוניות מתרכזת נורא בבין אדם לחברו, וכמעט לא מייחסת חשיבות ליחסים שבין אדם לאלוקים.

     

    "שאלה נוספת ארצה לשאול אותך, האם את מאמינה בצדקת קיומן של אליטות, כלומר בצורך של חברה לייצר לה מומחים מסוגים שונים, כדי שתוכל להתקיים ולהתדיין בדברים, ובכך להכשיר את עצמה להיות חברה טובה יותר?

     

    "אם תשובתך 'כן', זו לדעתי בדיוק מטרתו של העם היהודי: קיום והבנה של העם היהודי כעם הנבחר, היא לא כדי לייצר משוא פנים, אלא לייצר מומחים לדברי אלוקים חיים שיעזרו לבריאה כולה להתקדם הלאה".

     

    תודה לך בת-חן, ואנסה להתייחס לשתי הנקודות החשובות שהעלית

    ראשית, גם אני מגדירה את עצמי כדתייה (הגם שלא מחויבת לשמירת מצוות). את התורה אני

    לא לומדת רק (ואולי כלל לא) למען ההנאה האינטלקטואלית. אני לומדת תורה על מנת לאתגר את עצמי מבחינה מוסרית. עבורי התורה היא נקודת התייחסות תרבותית לשאלות מוסריות. אני בשום אופן לא מחויבת למוסר שלה, אבל אני מחויבת להתנהגות מוסרית, ואני נעזרת בה על מנת לבחון את העמדות המוסריות שלי ושל קהילתי.

     

    מבחינתי, "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'", זה השילוב הנפלא של מצוות בין אדם לחברו ומצוות בין אדם למקום. אין לי עניין באלוהים המשעבד אנשים למען עצמו. האלוהים שבו אני מאמינה תובע מאתנו דבר אחד בלבד – להיות אנשים חומלים, מוסריים, גומלי חסדים, וזה לא ממש קל.

     

    ובקשר לסוגיית הגזענות ו"העם הנבחר": אני לא מתלהבת מקיומן של אליטות. אני מתלהבת מבחירתם של אנשים להיות מומחים בתחומי ידע שונים (מבחינתי זו לא אליטה, אלא עבודה קשה ומחויבות). אלא שהגדרת העם היהודי כ"עם נבחר" לא מסתמכת על שום מומחיות, אלא רק על גנטיקה, ולכן ההשוואה שערכת לדעתי, איננה במקומה. אם אנשים רוצים להיות מומחים לרוחניות – שילמדו ויתרגלו רוחניות, ואני אשמח להתייעץ איתם. אבל אני לא מאמינה במומחיות מולדת.

     

    שבת שלום!

     

  • לכל הטורים של רוחמה וייס
  •  

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גיל יוחנן
    רוחמה וייס
    צילום: גיל יוחנן
    מומלצים