אמא שלי עדיין לא סלחה לי על נטייתי המינית
למרות ההצלחות וההישגים, אימא של תום עדיין מתביישת בו רק בגלל נטייתו המינית. גם היום, שנים אחרי, הוא מתקשה לשתף אותה בהתאהבויות ובאכזבות, ובעצם היא אינה יודעת הרבה על הבן שהיא מכנה "הבושה של המשפחה". טור אישי
כשאימא שלי מביטה עליי, הכל מתגמד. היא אינה רואה את הבן הבכור שסיים בהצטיינות דוקטורט בתחום שהוא חלום חייו, היא לא רואה את ההתקדמות בסולם הדרגות. היא אינה רואה בן שממשיך לשרת במילואים כקצין מסור, וגם לא את יוצא חלציה שעטוף בחברים וחברות קרובים ואוהבים, או את הבן שמתנדב באגודות שעוזרות לנזקקים. היא רואה רק דבר אחד: הומו.
עוד בנושא:
לראשונה בחיי אשתתף במצעד הגאווה
הלילה בו גיליתי שאינני סטרייטית
ההורים שלי עדיין בארון. מסרבים לקבל אותי
זה התחיל עוד בבקו"ם. קצת אחרי הגיוס, היא לא הצליחה להבין איך החיילים שבים בחמשוש הישר לזרועות החברה האוהבת, והבן של יוצא עם חברים וידידות. "מה עם חברה?" היא נהגה להקשות ללא הרף, שוב ושוב. ואני התאפקתי והתעלמתי מניג'וסיה האינסופיים.
כשהשתחררתי ועברתי להתגורר בדירה שכורה עם שותפים, היא הגיעה לביקורים מפתיעים עם סירי אוכל וחיבוק לכאורה אוהב, בעודה מנסה לבחון שרידי עדויות למתחולל בדירת הרווקים, שאולי תיתן לה עוד קצת פרטים על רווקותו המסתורית של הבן.
בשלב מסוים, היא עברה לטקטיקה אגרסיבית, כשהיא דוחקת בי לצאת עם בנותיהן של החברים. "היא נורא יפה, אתם תסתדרו יופי", נהגה להפטיר לעברי, ואילו אני השבתי לה פעם אחר פעם "אימא, רדי ממני". בשלב מסוים, כשקצתי כבר בנדנודים, החלטתי לעשות מעשה בתקווה שאוריד אותה מכתפיי, ולצאת לדייט כושל וסר טעם.
"אמא שלי רואה רק דבר אחד: שהבן שלה הומו"(צילום: Shutterstock)
הבושה של המשפחה
"אני הומו", אמרתי לבחורה בפתח הפגישה כשאספתי אותה מביתה באותו ערב שישי. "עכשיו נותרו לנו שתי אופציות: או שתצאי מהרכב זועמת על הפגישה האיומה שסידרו לך כשאת נשבעת לעולם לא לצאת לבליינד דייט, או שנמשיך לארוחה טובה וצחוקים". היא חייכה, והמשכנו בנסיעה לעבר ערב מחויך ונעים. ביקשתי ממנה שלא לספר על נטייתי המינית, הסברתי לה שהוריי לא יודעים על כך, ויהיה עליי לעשות את זה בשלבים, והיא נעתרה. או לפחות כך חשבתי.כמה ימים אחר כך, אימא על הקו. "ידעתי שאתה כזה!", היא אמרה בזעם, "חשדתי כל השנים! הרסת את החיים שלנו. אתה הבושה של המשפחה. ואם היה אולטרסאונד שמגלה את זה, הייתי עושה הפלה". ואז היא טרקה.
במשך השנים, חששתי תמיד מאותו הרגע שבו אצטרך לצאת מהארון החשוך, מהחיים מלאי השקרים הלבנים וטשטושי העקבות, אל העולם החופשי והאמיתי. "הם ייקחו את זה הרבה יותר טוב ממה שאתה מדמיין", חזר ואמר לי אחי הקטן, אבל אני ידעתי שזה יהיה אחד הרגעים הקשים בחיי שירחיק עוד יותר את אימא שלי ממני.
מאז אותה שיחה, עדיין איני מצליח לסלוח לה, שהרי איך בן יכול לקבל את עצמו אם הוריו, אותם אלה שהביאו אותו לעולם הזה, עם המטען הגנטי הזה, עם הנטייה הזו ממש – אינם מקבלים אותו? המילים עדיין מהדהדות באוזניי יום יום, ולנצח אשמע את אימא חורצת שאני ורק אני – "הבושה של המשפחה".
אף שחלפו כמה שנים מאז אותה שיחה איומה, אימא עדיין אינה משלימה שהבן שלה "כזה". היא מעקמת את פרצופה במעין בוז כשהיא שומעת על בשורה חיובית מצידי, היא אינה יוצאת מגדרה כשאני מנסה לספר לה על מעשה טוב שעשיתי, על הבוס שפרגן לי בעבודה או על הצלחה במבחן באוניברסיטה. היא אינה מתרגשת כשאני מניף בפניה עוד חלום שהגשמתי, הישג מלבב או כשהיא מבחינה באהבה שאני זוכה לה סביבי. היא רואה רק דבר אחד: הומו.
לפייסבוק של תום
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
