עדיין מחפש אותך, אישה שתעשה איתי ילדים
אני רואה אתכם ברחוב, בעבודה ובאינטרנט, משוויצים בתמונות של הזאטוט על חיקכם, בשר מבשרכם, וליבי נקרע יותר ויותר. אני משתוקק כל כך להיות הורה, אבל יודע שהסיכוי לצלוח את המשימה הזו הוא כמעט בלתי אפשרי
בטורים הקודמים:
עוד דייט ואיש אינו מגיע: כך נותרתי בודד
אני הילד השמנמן שצעקו לעברו: "יא הומו!"
אמא שלי עדיין לא סלחה לי על נטייתי המינית
כבר חמש שנים שאני משקיע מאמצים רבים כדי להגשים את חלום ההורות הבוער בי. אני רשום באתר ההיכרויות להורות "גו בייבי" ובאגודת "משפחה חדשה", מציץ מידי פעם בפורום בפייסבוק, וגם החברות מנסות לשדך. פה ושם פונות נשים בנות 42 וצפונה. הן חיכו לאביר על הסוס הלבן, וכעת, כשמאוחר מידי והסיכוי להרות הוא אפסי, החליטו לעשות מעשה ולהביא ילד משלהן.
אחת מהן היתה ד'. צעירה תל אביבית יפהפייה. תמונות בשחור ולבן מתנוססות בדף הפייסבוק שלה, כשהיא לוגמת ספל קפה תל אביבי בחיוך ביישני. סיימה את התואר הראשון, ומאז מחפשת את עצמה בין עבודות מזדמנות. שיחת הטלפון איתה היתה אחת המלבבות שהיו לי. המילים לא הפסיקו לזרום ושעה חלפה מבלי ששמנו לב. היא היתה קשובה, עדינה, שובבה, משעשעת ונמרצת. ו... כן, אני מודה. היופי הייחודי הזה שלה הצית משהו מבפנים. אילו הייתי סטרייט, כך הייתי מדמיין את אשתי לעתיד.
קבענו להיפגש בסוף השבוע. השתדלתי לתקתק את עצמי בג'ינס וחולצת קז'ואל ושמתי פעמיי אל עבר בית הקפה התל אביבי. בעוד אני נוהג מצפון העיר למרכזה, הרשיתי לעצמי לעוף במחשבות. דמיינתי את הפס הכחול על מקלון הבדיקה. דמיינתי את מתמר האולטרסאונד אצל הגינקולוג מראה את פעימות הלב הראשונות. דמיינתי אותנו שועטים אל חדר הלידה כשהיא נושפת בין ציר לציר, ממש כמו שלימדתי אותה.
וכשהגיעה הלידה המיוחלת – שבתי למציאות הלוהטת של תל אביב. מצאתי חניה והגעתי לבית הקפה. היא הגיעה בלבוש קיצי, מחייכת. חיבוק קצר ונשיקה על הלחי. סיפרתי לה על קורותיי, ועל החיפוש הבלתי נגמר הזה שלי אחר פרויקט חיי: אמא עתידית. סיפרתי לה על הנשים שכבר פגשתי - על זו שגילתה לי רק בפגישה שהיא בת 45, ולא עשר שנים צעירה יותר כפי שאמרה בטלפון. ועל זו שהתוודתה אחרי חודשיים של שיחות ופגישות שהיא גרה עם בת זוג, ושהן רוצות לגדל את הילד שתיהן כשאני אהפוך למעשה לגלגל שלישי ומיותר. סיפרתי לה גם על זו שנטשה אותי אחרי טיפול הזרעה אחד שבו היא לא נקלטה, ונעלמה.
"הלב שלי כבר שבור", אמרתי לה. "אל תשברי לי אותו גם את. היי כנה, ספרי לי הכל. בבקשה ספרי לי את כל מה שאני צריך לדעת, רגע לפני שאני ממשיך לדמיין אותי מאכיל תינוק בעוד 9 חודשים, רגע לפני שאני מרגיש מאושר".
"רק את האמת?" היא אומרת. הפסקתי לחייך והנהנתי בראשי. ד' המשיכה: "אז האמת היא שאני עדיין לא בשלה להיות אימא. אני כבר בת 37, השעון מתקתק, אבל אני פשוט עוד לא שם. ניסיתי להכריח את עצמי להיפגש איתך, קיוויתי שאולי הרצון יתעורר, אבל אני לא רוצה לשמוע בכי של תינוק. אני לא רוצה בטן תפוחה וכאבי גב. אני לא רוצה לילות בלי שינה, אני לא רוצה לברוח מהעבודה כדי לקחת את הילד החולה מהגן. אני לא רוצה לוותר על בתי קפה בתל אביב כדי להישאר עם הילד. אני פשוט לא שם", היא הודתה. "ואני? אני לא רוצה אימא שלא רוצה להיות אימא", אמרתי. חיבקתי אותה ונפרדנו.
בשר מבשרכם, ומה עם בשרי?
לפעמים אני שואל את עצמי איך הלב שלי נשבר לרסיסים פעם אחר פעם, ומתאחה מחדש מהר כל כך. אולי הגיע הזמן להרים ידיים, להפסיק את החיפוש הבלתי נלאה והאינסופי הזה אחר אימא לעתיד. אולי הגיע הזמן פשוט להיכנע ולהבין שיש חלומות שלא אצליח להגשים. חשבתי שיש לי את הזכות הבסיסית והראשונית הזו, כמו מיליונים ברחבי העולם, להיות חלק ממשהו. אבל כנראה שהיקום מכתיב אחרת. מדינת ישראל אוסרת על הומואים לאמץ, חוק הפונדקאות תקוע לעוד שנים ארוכות, והבאת ילד לעולם בחו"ל היא הליך מורכב כל כך ובעיקר דורש מאות אלפי שקלים שלא יהיו לי בשנים הקרובות.
יום ראשון, שבוע חדש. אני רואה אתכם ברחוב, בעבודה, בטלוויזיה ובאינטרנט, משוויצים בתמונות של הזאטוט על חיקכם, בשר מבשרכם. וליבי נקרע יותר ויותר. אני משתוקק כל כך להיות הורה, אבל יודע שהסיכוי לצלוח את המשימה הזו הוא כמעט בלתי אפשרי. אני מבוהל מהרעיון שאשאר לבד בעולם ולא אהיה אב, אך בה בעת מתקשה לוותר ולקבל שכך נגזר עליי. אני לא מפסיק בחיפושים אחרייך, אימא-של-הבן-שלי, ורוצה כל כך למצוא כבר.
ובינתיים, אני ממשיך להפליג בחלומותיי להביא לעולם יצור קטן שהולך על שניים, שאקדיש את כל חיי למענו, ושיאהב אותי ללא סייג. הוא יחדל מבכיו כשאחבק אותו. הוא יחייך בגיל חודש וינסה לעמוד בגיל שנה. ובכיתה א' ירים על כתפיו את הילקוט החדש ויכנס לכיתה ברגל ימין, סתם כך בשביל המזל. בינתיים, אני עדיין חולם לשמוע את המילה א-ב-א.
לפנייה לכתב/ת 
