שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שמרי נפשך מגברים שחושבים שהם אלוהים
    מערכת היחסים בין האל לעמו משולה לעתים ליחסים שבין אב לבנו או בעל לרעייתו, והיא מיטלטלת בין אהבה קיצונית לאלימות קיצונית. זו איננה מערכת היחסים שלי עם אלוהיי, ואני אמשיך לחנך לאהבה חומלת. הרהורים בעקבות "מאסטר שף", ילדתי היקרה שני - ואימת האובדנות של ילדים

    "אם צריך לא לבכות לא אבכה, העיקר שאדע כי תחזור"/ נתן אלתרמן

    הבת שלי ואני אוהבות לבשל. אהבה משותפת זו היא סיבה טובה לצפייה בצוותא ב"מאסטר שף", הסדרה שעונתה החמישית הסתיימה השבוע. באחד מפרקי הסיום, ברגע שנתקע בגרון (ומוּחזר בלי סוף בקדימונים), צרח יונתן רושפלד על אחת המשתתפות ששמה למא.

     

    לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    אז התרחש טקס שכלליו ידועים מראש: למא פרצה בבכי ויצאה מהסט, ומיכל, בתפקיד האשה המפייסת, הלכה לנחמה ולהשיבה. דברי השידול של מיכל כמו נלקחו מספר הדרכה מיזוגני לגברים מכים: "אל תיפגעי", המליצה-הורְתה מיכל. "הוא צועק עלייך כיוון שהוא מעריך אותך".

     

    תם הטקס - המתמודדת ניגבה את הדמעות ושבה למקומה.

     

    "גָּם לַמָּוֶת אַתָּה קִלַּלְתָּנִי לא פַּעַם וּכְתֵפָי הַקָּרוֹת רַעֲדוּ מִשִּׂמְחָה"/ אלכסנדר פן

    שני, ילדה יקרה ובשלנית מהוללת שלי, אני אמשיך להקשיב איתך בעניין להמלצות הקולינאריות של מיכל, אבל

    אנא היזהרי כמו מאש מהמלצתה זו בענייני גברים תוקפנים (וגם מהמלצותיהם שבשתיקה של חבריה לצוות).

     

    אינספור פעמים הסבירו גברים אלימים לנשותיהם, שהם תוקפים אותן כיוון שהם אוהבים אותן. אינספור פעמים נשים משתפות פעולה רצו אחר חברותיהן הסובלות, ושכנעו אותן לחזור אל הגבר האלים, בטענה המבהילה שאלימותו היא אות לאהבתו. הלוואי שלא עוד.

     

    ילדה יפה ואהובה שלי, אל תקבלי תוקפנות ואל תתפשרי איתה. אלימות, מילולית או פיזית, איננה אהבה. היא אלימות. ואם יימצא בעולם גבר שיבקש להוכיח את אהבתו אלייך באלימות – שמרי נפשך ושמרי גם נפשות חברותייך.

     

    סיפורים נוגעים ללב על אובדנות של ילדים

    במסכת שמחות (שהיא למעשה מסכת אבלות, ושמה, "שמחות", ניתן לה בלשון "סגי נהור") מצויות כמה הלכות העוסקות בסוגיה משברת הלב, שאינה מדוברת כל צורכה - ההתאבדות. שאלת האבלות על אנשים שהתאבדו מובילה את ההלכות, ויפה לראות כמה הקשבה ופיוס מציעים החכמים במסכת זו, כלפי מתים שייתכן שהתאבדו.

     

    בין השאר, מובאים בה שני סיפורים קצרים על אובדנות של ילדים. מבעד לדמעות הכאב, מציעים סיפורים אלה התבוננות נדירה על היומיום ועל יחסי הורים וילדים בחברה היהודית שלפני אלפיים שנים בערך (שמחות ב, ד-ה):

     

    "ומעשה בבנו של גורגיוס שברח מבית הספר והראה לו אביו באוזנו, ונתיירא מאביו והלך ואיבד עצמו בבור... ושוב מעשה בתינוק אחד מבני ברק ששיבר צלוחית והראה לו אביו באוזנו, ונתיירא ממנו והלך ואיבד עצמו בבור.... ומיכן אמרו חכמים אל יראה אדם לתינוק באוזנו, אלא מלקהו מיד או שותק ולא אומר כלום".

     

    אני מתנגדת לענישה מכל סוג. גם מחקרים בחינוך הוכיחו פעם אחר פעם את יעילותה המוגבלת. ובכל זאת, ממרחק השנים והניסיון, אני יכולה להעריך את המגמה החינוכית שנמצאת בסיפורים שלפנינו.

     

    אין חדש תחת השמש

    השבוע התחדשו הלימודים בבתי הספר, וילדים כבר בוחנים פתחי מילוט מ"המוסד". מסתבר שגם לפני אלפיים שנים ברחו ילדים מבית הספר. אז והיום באותה לשון ממש: "שברח מבית הספר". אז והיום הורים מענישים על כך.

     

    ותינוק (כלומר, ילד) אחר שבר צלוחית, דבר יקר ערך בעולם העתיק, וגם אבא שלו מאוד כועס. "הראה לו באוזנו" זו כנראה צורת איום, סוג של: "חכה-חכה מה שאני אעשה לך..."

     

    מאבדים עצמם לאימה

    החכמים יוצאים נגד ה"חכה-חכה..." ביודעם שחרדת העונש הצפוי עלולה להיות גדולה ממכאוביו. שהרי שני ילדים כבר איבדו עצמם מאימת ההמתנה לעונש לא ידוע.

     

    אל תאיימו על ילדים, דורשים החכמים, ופוסקים על כן שילדים אלה אינם בחזקת מתאבדים. זו האימה שניהלה אותם אל התהום, ולא הדעת.

     

    אבינו מלכנו, חטאנו?

    מערכת היחסים בין אלוהים לעמו משולה במקורותינו לעיתים ליחסים שבין אב לבנו, ובמקרים אחרים

    ליחסים שבין גבר לאשתו. פרשת השבוע, "כי תבוא", מציעה בלשון ציורית רשת של איומים בעונשים שיבואו עלינו אם לא נשמע בקול אבינו-בעלנו (דברים כ"ח, ט"ו; כ"ו): "וְהָיָה אִם לא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלהֶיךָ לִשְׁמר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקּתָיו אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ... וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד".

     

    הקשר בין אלוהים לעמו מוצג בפרשה כקשר המיטלטל בין אהבה קיצונית לאלימות קיצונית. אלוהים הוא אב-גבר המרעיף מתנות ומרעיף עונשים (דברים כ"ח, ס"ג): "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם".

     

    אבל אם נקשיב למישנה החברתית של מיכל אנסקי, נטעה לחשוב שזו מערכת יחסים בריאה, שהרי (משלי ג', י"ב): "אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה".

     

    לא בבית ספרנו

    מערכת היחסים עם האל המוצגת בפרשה, איננה בשום אופן מערכת היחסים שלי עם אלוהיי, ולא הייתי רוצה להמליץ עליה לילדיי; לא ביחסיהם עם אלוהים ולא ביחסיהם עם בני אדם. התורה מצווה עלינו: "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'", ובכך היא קושרת בין אהבת הרֵע לאהבת האל. בשתיהן צריכה לשרור אותה אווירה ואותה מוטיבציה.

     

    ואת ילדיי אני רוצה ללמד:

     

    • אני אוהבת את אלוהים כיוון שאני אוהבת את הטוב ואת החמלה, ואני מבקשת לזהות כוחות אציליים אלה עם אלוהים. צעקות, איומים ועלבונות זרים למערכת היחסים שלי איתה.

     

    • אני אתאמץ להתנהג בצורה מוסרית כיוון שזה ממש חשוב לי. להפחדות לא תהיה (אני מקווה) השפעה על ההתנהגות המוסרית שלי.

     

    • אני אמשיך להאמין שאהבה ואמון הם הדרך הנכונה להתנהל בעולם, ולמרבה השמחה הם גם יעילים יותר מעלבונות ואיומים.

     

    ואת פרשת השבוע אני אלמד ואַלמד כדוגמה לתהליכים הכרחיים של שינוי וצמיחה מוסרית שצריכים להתרחש בתרבות הדתית.

     

    מחוץ לפרשה ובתוך השבוע: גיור גלאט

    ראיתם איך הרבנות הראשית מבזבזת את הכסף שלנו בפרסומת מתועבת לתהליך הגיור שלה, שכותרתה:

    "יהודיה. אין שאלה". כאילו, מה? יש "יהודים טהורים" שאין עליהם שאלות, ויש יהודים סוג-ב' עם פקפוקים ושאלות? עד היום התמודדנו עם החרפה ההלכתית ששמה "בשר גלאט", ועכשיו נופלת עלינו תרמית ה"גיור גלאט".

     

    אנחנו, היהודים, בני תערובות, ויעידו על כך צבעי העור, העיניים והשיער שלנו. טוב לנו במצב הזה, הרווחנו מכל העולמות, וכך אני מעדיפה להמשיך.

     

    מעבר לכך, שאלות וספקות הן הדלק של התרבות היהודית, ואני רוצה רק "יהודיה עם שאלות". חברי הרבנות הראשית, אתם מושחתים עד היסוד, ואתם משחירים את פני החברה והדת שלנו. אתם כופים עלינו "יהדות" שלא הייתה ולא נבראה.

     

    לא רוצה את הכשרות שלכם, לא רוצה את הגיור שלכם, לא את החתונות ולא את הגיטים. תפסיקו להעכיר את תרבותנו - ובאותה ההזדמנות גם תואילו וצאו לנו מהארנק.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    אבי (בטוקבק 40 משבוע שעבר) העיר שלוש הערות:

     

    "א. אני לא רואה בשליסל / הרוצחים מדומא 'תופעות' יותר מאשר התופעה הכללית של פשיעה (אלא אם כן את מניחה שהאדם לא עושה דבר מעצמו, והוא תמיד רק שיקוף של נסיבות החברה שלו, אבל לא נראה לי שאת סוברת כך).

     

    "ב. יש משהו באמירה שלך שתפיסה שטחית ואיבון של הדתיות הופכת אותה לצלם (לא מסכים עם שאר המסקנות שלך אבל בנקודה הזאת יש בדברייך ממש).

     

    "ג. אני תוהה: איך את חושבת שחז"ל תפסו את עצמם? בתור המתמודדים באומץ מול התורה? כי נראה לי שהפרושים ראו בעצמם איזון של מחויבות עמוקה לתורה יחד עם היכולת השכלית האנושית לדרוש ולחדש".

     

    אבי יקר, אני מודה לך על הדברים הרציניים והשקולים – כיף לקרוא וכיף להגיב. אני חושבת ששליסל ורוצחי
    דומא הם אנשים עצמאיים (ועל כן כשירים לעמוד לדין), ויחד עם זאת, מעשיהם מבטאים מגמות מצערות בחברה הישראלית ובציונות הדתית בפרט. הלגיטימציה החברתית הקלה עליהם לקבל את ההחלטות הרצחניות שלהם.

     

    וביחס להערה השלישית – אני מקבלת את ההגדרה שלך, אלא שהייתי מוסיפה עליה: חז"ל האמינו שאלוהים, שחנן את האדם בשכל, מצפה ממנו להתמודד באומץ עם כל העולם וגם עם התורה והאמונה. לחז"ל, להבנתי, יש אמונה מרתקת ולפיה אלוהים נתן לנו תורה שאותה הוא רוצה שנשנה.

     

    וטל "המלאכית" - שלחת לי בפרטי מייל נוגע ללב ובו גם שיר נפלא. בגלל בעיה טכנית אינני מצליחה לענות לך. אני רוצה להביא כאן בטור את שירך, בשמך, ומצפה לאישורך. אנא צרי איתי קשר בפייסבוק.

     

     

    סטייל יהודי: כי תבוא    (צילום: אורות)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "שמרי נפשך מגברים שחושבים שהם אלוהים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רושפלד צרח, אנסקי פייסה - למא חזרה
    צילום: גיל יוחנן
    רוחמה וייס
    צילום: גיל יוחנן
    ותן חלקנו
    מומלצים