שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ים המוות: כשחז"ל הבינו שעדיף היה לנו לא להיוולד
    אמונה דתית לא מרגיעה, כיוון שאין בה תשובות לשאלות קיומיות, רק ניסוח שונה שלהן. קהלת לא עושה הנחות. הוא אדם מאמין, אבל כותב: "שנאתי את החיים". והוא מנפץ את הסטריאוטיפ כאילו דתיים רוצים להביא חיים לעולם - וכאילו הדת מגינה ממחשבות אובדניות. "קהלת" רלוונטי היום כאז

    אמונה היא לא שיר ערש

    ובניגוד לטענות אודות הנוחות הנפשית שהיא מציעה, האמונה (במידה שאינה אמונת הבל) לא עוזרת לאיש לישון בשקט בלילה. אמונה היא החלטה להניח שיש כוח רוחני בעולם – "דבר מה" שהוא מעבר לטבע, והוא גם היסוד לבחירותיו המוסריות של המאמין.

     

    לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

     

    אמונה דתית לא מרגיעה כיוון שאינה נושאת באמתחתה תשובות לשאלות קיומיות, היא רק מנסחת את השאלות באופן שונה.

     

    מה כן מרגיע?

    תפיסות עולם שטחיות, תוכניות ריאלטי, אמונות פשטניות בשכר ועונש, מירוץ אחר כסף, מירוץ אחר קברי צדיקים, שנאת זרים, דיאטה, הטפות של רבנים, מסע קניות, מריבות משפחתיות, שיפוצים (אתם מוזמנים להוסיף)... ברשימה ארוכה זו יתקבצו פעולות דתיות וחילוניות כאחת, ויאספו בה כל המעשים העוזרים לנו לשכוח ולברוח מהידיעה שמעפר באנו ואל עפר נשוב.

     

    דתיות עמוקה השוחה בנהרות של עצב

    מגילת קֹהלת, הנקראת השבת, חול המועד הסוכות, היא עדות קדומה ומרגשת של איש אמונה שנשמתו שותתת דם ממאבקיה עם הבולען ששמו חוסר המשמעות של החיים.

     

    עקב בצד אגודל, בתבונה עצובה של איש חכם וזקן, לוקח אותנו "קהלת" למסע בין תחנות חיים שונות (עושר, הצלחה שלטונית, חוכמה, הוללות נעורים). תחנות היכולות להציע משמעות לחיים, ולמצער, לשמח אותנו לרגע. לנגד עיניינו מפרק אותן "קהלת" אחת לאחת, ולצד השברים של ניסיונות חייו הוא יושב וממתין למלאך המוות.

     

    אל תטעו במחבר "קהלת", הוא אדם מאמין המצהיר לאורך הספר שוב ושוב על מחויבותו לאלוהים, אלא שאמונתו לא מרגיעה את גלי הכאב המאיימים להטביע את נשמתו.

     

    אין מדליות בקצה המִקצה

    אלוהים הוא "שחקן מרכזי" בספר קהלת, ויחד עם זאת, אלוהים של קהלת הוא חלק מהבעיה הקיומית, ולא הפתרון שלה. קהלת שב ומזכיר את החובה לעבוד את אלוהים, כמו גם את המשפט האלוהי, אך הוא אינו נופל במלכודת הפרסים והנחמות הדתיים. הוא לא מציע תיאורי סבל של הרשעים בשאול, או הבטחות למאמינים מסוג "משיח", "גאולה", "העולם הבא" ו"תחיית המתים". לשיטתו של קהלת, צריך לעבוד את אלוהים כיוון שצריך לעבוד את אלוהים, ואדם לחוסר פשר יולד.

     

    "שנאתי את החיים"

    סטריאוטיפ נוסף שקהלת מנפץ, הוא שאנשים דתיים מאמינים בחיים, שהם רוצים להביא עוד ועוד חיים לעולם, ושהדת מגינה עליהם מפני מחשבות אובדניות.

     

    כואב וקשה לקרוא את זעקת חוסר המשמעות ומשאלות המוות הבוקעות מגרונו של קהלת. שיא היאוש נמצא, להבנתי, בסוף פרק ב' כש'קהלת' קובע: "וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים ... כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ".

     

    קהלת שונא את החיים על אף שהם הטיבו עמו, והוא שונא גם את ההישגים שהשיג בחייו: "וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת כָּל עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", שכן המוות ייקח אותם ויתנם "לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי". בתמונת עולמו הטרגית אין כמובן טעם לעשות משהו עם החיים, ועל כן: "סַבּוֹתִי אֲנִי לְיַאֵשׁ אֶת לִבִּי עַל כָּל הֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי תחַת הַשָּׁמֶשׁ".

     

    "שנאתי את החיים" – את זה אומר אדם לגמרי מאמין, ולא, אין לי את זה ביותר אובדני.

     

    עדיף לא להיוולד

    אנשים נוהגים לחשוב שהבאת ילדים לעולם היא מעשה נדיבות שאין דומה לו (מחשבות המיוחסות במיוחד לאנשים דתיים) אבל בימים עברו, שבהם אמונה ויושר לב שילבו לעיתים ידיים, "קהלת" לא היה היחיד ששאל האם החיים הם "מתנה", או "עונש" שהעניקו לנו הורינו.

     

    שנים רבות לאחר הפצעתו של ספר "קהלת" התקיימה מחלוקת ארוכה ומדהימה בתוכנה, בין שני בתי מדרש מרכזיים: "בית הלל" ו"בית שמאי" (בבלי עירובין יג, ב): "שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא". 

     

    קורין אלאל שרה קהלת    ( )

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    אני מנסה לדמיין את המחלוקת הזו: שנתיים וחצי יושבים חכמים יהודיים בבתי המדרש שלהם, מעלים ובוחנים ראיות בעד ונגד החיים. בחיי... הייתי רוצה להיות נמלה קטנה וקשובה באדמת בתי המדרש האלה. איך מקיימים את הדיון הזה? מהן הראיות הקבילות? איך... שנתיים וחצי של דיונים. איך?

     

    לחיות זה לא משהו

    ומה נפסק? הרי אי אפשר שלא להכריע במחלוקת הקיומית שלפנינו. ההומור היהודי לא יסבול זאת. ולכן: "נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא". אתם מבינים את זה? מדובר באנשים מאמינים, במחלוקת פומבית וארוכה, ובמנהיגים רוחניים האמורים לתמוך בהמשכיות הקהילה. ובכל זאת, המצפון לא מאפשר להם לחלק סוכריות לבני עדתם.

     

    "מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא" (צילום: shutterstock)
    "מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא"(צילום: shutterstock)

     

    הם אנשי אמת, הם מכירים את העולם והם כאילו מעמידים לדין את הוריהם ואת ריבונו של עולם עצמו, ופוסקים: החיים האלה לא משהו. היינו מעדיפים שלא להיוולד. ובשורה התחתונה הם מוסיפים ומציעים: "עכשיו שנברא (האדם), יפשפש במעשיו".

     

    זו הצעה דקדקנית שתוכנה לא ממש ברור, ולצערי היא מטשטשת את צריבת המחלוקת והפסיקה האמיצה – "נוח לו לאדם שלא נברא". ואתם עדיין שואלים למה אני אוהבת את חז"ל?

     

    המוות הוא מורה אכזר

    המוות הוא המורה החשוב ביותר של החיים. הוא נותן להם מסגרת אמיתית, הוא מכניס אותם (כלומר, אותנו) לפרופורציות. הוא מלמד שכל בני האדם שווים, שכל הרגעים שווים, וכי בסך הכל, הכל הבל (קהלת ט): "מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא... כִּי מִקְרֶה אֶחָד לַכֹּל..." מנקודת המבט של המוות כל החוויות מתגמדות: "גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם".

     

    אני מושיטה את ידי לחברה שלי

    ובכל זאת, מבין עצי העצב העבותים של 'קהלת' מבצבצות גם כמה עצות לחיים. החשובה מכולן לדעתי, היא ההמלצה לחבק זה את זו (וגם זו את זו וכן הלאה...) כי המעט הזה הוא המרב שניתן לקבל ולהציע בעולם המוזר שאליו נקלענו (קהלת ד', ט'-י"ב): "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם. כִּי אִם יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ, וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהקִימוֹ. גַּם אִם יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם. וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד, הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ".

     

    כה פשוט וכה אמיתי – שלא יהיה לנו קר בלילה, שנעזור זה לזו לקום, שנדע להציע ולקבל הגנה. כי הכל הבל וזה כל האדם.

     

    ובבית המדש של הטוקבקים

    לפני שבועיים כתבה חגית גורליק (בתגובות הפייסבוק): "הקשר בין ynetליהדות הוא מקרי בהחלט". חגית יקרה, אני מודה לך בחירתך להגיב (אם כי הייתי שמחה לו היית מפרטת), וכיוון שטענה ברוח זו עולה תדיר בבית המדרש שלנו, חשוב לי להתייחס אליה.

     

    ובכן, אני חושבת שהקשר בין ynet יהדות (ובאופן ספציפי, כוונתך כנראה לטורים שלי) ליהדות - הוא עמוק ומהותי. יש אפשרות שדבריי ודברי כמה מעמיתיי למדור, לא מוצאים חן בעינייך ולא עולים בקנה אחד עם היהדות שאת רוצה לעצב. אך כל זה לא הופך את דברינו ל"לא יהודיים".

     

    אני חושבת שעיקר תפקידי כאישה דתית הוא לחתור תחת מוסכמות, לשאול שאלות קשות ולכפור באמיתות שהממסד

    הדתי מנסה "למכור" לי. אלוהים היא הנשגב, והתשוקה לדברה היא התשוקה לנעלם, ולא לגלוי ולמוסכמה. רצון האל לעולם לא יימצא, אך לעולם (כנראה) גם לא נפסיק לחפשו.

     

    להבנתי, אמונה דתית מחייבת הסכמה לנוע ולנוד בעולם עם מלאי סימני שאלה. אמנה דתית כרוכה בבדידות, באומץ, ביושר ובחשיבה מקורית. כל הצעה קיימת; כל פתרון דתי "מן המוכן" - נועדו להרדים אותנו ולשרת את הממסד החפץ בשקט. התמזל מזלי ואני לא עובדת של הממסד הדתי, ולא זקוקה לחסדיו. אני משתדלת לעבוד את אלוהים ולהצדיק בפניה את החיים שהיא נתנה לי.

     

    וכולנו נדרשים להתמודד עם העובדה המאתגרת שיש (ומעולם הייתה) יותר מדרך אחת להיות יהודיי/ה. אשמח ואודה לך אם תעלי טענות מפורטות. אשתדל להגיב גם אני ברצינות ובפירוט.

     

    שבת שלום וחג שמח!

     

  1. לכל הטורים של רוחמה וייס
  2.  

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ים המוות: כשחז"ל הבינו שעדיף היה לנו לא להיוולד"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ותן חלקנו
    מומלצים