נשים, תפסיקו להשתלט לנו על ארון הבגדים!
אני יודע שיש שיטענו שנשים צריכות יותר בגדים מגברים. ואני אומר: מאיפה הבאתן את השטות הזו? יש לכן יותר עונות בשנה? אתן הולכות ליותר אירועים? וחוץ מזה, אם כבר, אז אנחנו צריכים יותר מקום בארון כי אתן לובשות בגדים דקים יותר! בגלל זה גם תמיד קר לכן!
מדברים על אי שוויון בחלוקת משאבים במדינה. אני מכיר את זה מקרוב, אני קורבן של חלוקת משאבים בלתי צודקת בביתי שלי. מספיק שתפתחו את ארון הבגדים שלנו כדי להיות עדים לעוולה הנוראית: ארון תלייה כפול עם מדף קטן מעליו לכל מיני שמונצס – שלה. חצי ארון תלייה שמיטב חולצותיי המכופתרות ביחד עם כל המעילים נדחסים אליו יחדיו, וכל אלו חולקים את החלל עם שואב האבק – שלי.
בטורים הקודמים של תומר און:
היום בו הנישואים שלי הפכו לתאגיד כלכלי
לבד בלי האישה, רק אני, הסרטים והחטיפים
במחלקת המדפים היא זכאית לשלושה מדפים רחבים וכפולים ותוספת של שלוש מגירות. אני לעומת זאת, נאלץ להסתפק בשלושה חצאי מדפים שדחוסים בצפיפות גם לעומק. בגדי הקיץ שלי נשלחו לגלות בחלק העליון של הארון יחד עם המצעים. הגרביים, התחתונים ובגדי הספורט זכו למגירה משלהם בחלק האחורי של החדר, בתוך ארונית שלמה שפעם הייתה כולה של זוגתי הנהדרת, ובה היו מפוזרים ועדיין מפוזרים - לקים, קרמים, גרביונים, ועוד כל מני דברים כאלה של בנות.
אני יודע שיש שיטענו – וסביר להניח שאלו יהיו בעיקר טוענות – שנשים צריכות יותר בגדים מגברים. ואני אומר: מאיפה הבאתן את השטות הזו? יש לכן יותר עונות בשנה? אתן הולכות ליותר אירועים? הרי תמיד אתן לוקחות אותנו איתכן. וכמו שיש לכן כמה דרגות של "הידור", לנו יש מגוון דומה של דרגות "זרוק". יש את הטרנינג שאנחנו לובשים כדי להוריד את הזבל, שהוא קצת יותר מכובד מהטרנינג שאיתו אנחנו מסתובבים בבית, ששונה לגמרי מהטרנינג שאנחנו לובשים כשאנחנו רוצים לעשות ספורט ואז מתעייפים מהמחשבה ומחליפים בחזרה לטרנינג של אחרי הספורט, זה ששומר על השרירים שלא הפעלנו.
עם כל הכבוד, וזה לא שאני מתלונן כי אני כגבר נהנה מזה, חייבים להתעמת פה עם עובדה חשובה נוספת: אם כבר, אז אנחנו צריכים יותר מקום בארון כי אתן לובשות בגדים דקים יותר! בגלל זה גם תמיד קר לכן! כי שעה שאנחנו מרחיבים את אוסף אגלי הזיעה שלנו בחיבורי הגוף, אתן פשוט לא מתלבשות מספיק טוב כי אתן רוצות שתמיד יראו את קימורי גופכן. אגב, מבחינתנו אם אפשר היה להיכנס לחרמונית בנובמבר ולצאת ממנה במרץ ומאותו רגע להישאר עם אותו זוג תחתונים שהיה שם מתחתיה עד נובמבר הבא - היינו מאושרים ומסופקים.
בכל מקרה, אני חייב להודות שזכיתי בבחורה שלא משתגעת על קניות, ובאמת אין לה הרבה. לא מעניינים אותה מבצעים של סוף עונה, הקניון האהוב עליה אינו בגבעתיים או בתל אביב אלא אי-שם במדבר, ואני לא מדבר על זה של באר שבע או אילת. ובכל זאת, יש לה יותר פריטי לבוש ממני – הן במגוון והן במספר. ואני מבין את זה ולא מתלונן. זאת אומרת, אני כן מתלונן, אבל זה סתם כי אני נודניק.
נסכים אם כן, שארון הבגדים בכל בית הוא משאב מלאכותי חשוב, אבל איכשהו נראה שלא משנה באיזה גודל יהיה הארון – אף פעם לא יהיה מספיק לכולם, בדיוק כמו תקציב המדינה. מכאן אני מגיע למסקנה שזוגיות טובה זה סוציאליזם בהתגלמותו. חלוקת המשאבים נעשית על פי הצרכים של חברי הקבוצה. התחשבנות רק תביא לגורל דומה של התיישבות התנועה הקיבוצית: ריבים פנימיים, התפוררות, קריסה והתפרקות. אולי בגלל זה כל כך קשה להישאר בזוג. התרגלנו לחשוב בקפיטליזם גם בתוך הקשר שלנו - כמה אני מביא לתוכו ועם כמה אני יוצא ממנו. כלומר, מראש אני חושב על אופציית היציאה! הרי בדיוק בשביל זה קיימים הסכמי ממון טרום החתונה: כמו להגיד – אני רוצה לחלוק עם האדם הזה את חיי, לסמוך עליו בהכל, לעשות איתו ילדים, לשכב איתו ורק איתו, לספר לו את סודותיי הכמוסים ולבכות על כתפו, אבל – שלא יתקרב לי לארנק!
אני יודע שתאמרו: הוא בתחילת הקשר, הוא תמים וחוץ מזה שאשתו היא בטח זו שמממנת אותו. אז כל שלוש ההנחות שלכם נכונות לגמרי, ובכל זאת – אם אתם לא סומכים על כך שתוכלו לנהל את הקשר עם בת הזוג שלכם בצורה סוציאליסטית - זאת אומרת שכל אחד ייתן וייקח לפי צרכיו, אז מה אתם עושים בקשר הזה? אני לא דורש אידיליה. אפשר לכעוס ואפשר להיות מתוסכלים. יש ימים שאני מקניט אותה ולפעמים אפילו כועס על זה שאני צריך לצמצם את בגדי בארון או לוותר על איזה חולצה מרופטת שאהבתי לא פחות מהעש שעשה עליה כבר שני סיבובים וגם לו כבר נמאס ממנה.
אבל אז אני נרגע. פעמיים. בפעם הראשונה כשהיא לובשת את הדבר הזה שאני הכי אוהב שהיא לובשת והיא עושה לי עיניים, ובפעם השנייה כשאני אומר לה שאיך שייגמר המשחק של מכבי, אני מפנה לה עוד חצי מדף. ככה כל אחד מקבל את מה שהוא צריך.
לפנייה לכתב/ת 
