המשפחה שלי היא כמו כתם שרק הורס לי

עוד בנושא:

אם זה רק שם משפחה למה אנחנו מסתבכים

שוכר דירה ועדיין נלחץ לפני מפגש משפחתי

עדן קיצרה את השם הפרטי ושינתה את שם המשפחה, עבדה קשה מאוד לבנות קריירה, וזנחה את נוף ילדותה לטובת עתיד "מסוגנן יותר" לדבריה. כשאני שואלת למה היא מחקה ככה את עברה, היא מסבירה שזה מקור גדול לבושה עבורה. "אני מרגישה שנולדתי למקום הלא נכון". אני מבקשת ממנה להרחיב, והיא מגוללת סיפור חד פעמי כזה, כמו שקוראים בספרים, על ילדות לא פשוטה, על אבא נרקומן, 8 אחים ואחיות, ועליה, שהצליחה למלט את עצמה מעתיד ידוע מראש ובנתה מציאות נטולת עבר.

תמיד סיפורים כאלה מרגשים אותי. עדן צור היא פנומנאלית. זה כל כך מעורר השראה להצליח לצמוח ממקום שכלום כמעט לא פורח בו. אבל הדבר שמעיב על כל סיפור ההצלחה הזה, הוא כמובן הבושה. עדן מתביישת בעברה, וכמו שאמרה, כשזה נוגע לקשרים רומנטיים, הכתם שהיא קוראת לו העבר והמשפחה הופך להיות סלע בלתי חדיר. בכל הקשרים שהיו לה, היא הדירה את משפחתה מהתמונה, ובפעם היחידה שהביאה בן זוג, הוא נפרד ממנה חודש אחר כך, וברור לה שזה בגלל זה.

האמונה הזו שהיא צריכה להסתיר ולהתבייש בעברה, הפכה להיות לאקסיומה, כמעט עובדה בחייה. ושלא תבינו לא נכון, היא נוסעת לבקר את המשפחה כל שבועיים, עוזרת כלכלית לאמה ולאחיה, ומאוד קשורה ומעורבת בכל מה שהשאירה בצד ההוא של החיים. היא פשוט מתביישת בהם ולכן לא מצליחה לבנות קשר משמעותי, מהפחד שכשיכירו את החלקים הנשכחים שלה, לא ירצו את כל החבילה.

על בושה ורגשות אחרים

אחד הדברים שהכי מעניקים משמעות לחיינו הוא חיבור, קשר אנושי. בין אם חברי ובין אם רומנטי, החיבור הזה הוא הדבר שמצמיח אותנו ומעניק לנו תכלית. חוברתנו לכך. ולכן, אחד הדברים שהכי מפחידים, מאיימים ומרתיעים אותנו במגע עם אחרים, זה האפשרות שהם יפגשו את האני האמיתי שלנו, ולא ירצו בנו, או ימצאו אותנו לא ראויים לקשר. וזה באמת מפחיד.

מפחדת שלא ירצו אותי אם יגלו(צילום: Shutterstock)

עדן, כמו רבים אחרים, מרגישה שיש לה צד אפל, שאם רק תעז לחשוף אותו הפחד הכי גדול שלה יתממש, ולא ירצו אותה יותר. ולכן היא נמנעת. לכן היא סיגלה במרוצת השנים גינונים מפוארים שמטשטשים כל זכר מעברה, ולכן, אף אחד לא באמת מכיר אותה, על כל גווניה ותפארתה. היא מודעת לעניין ולכן הגיעה, ובכנות מרגשת אמרה "אני פשוט לא יודעת איך לעשות את זה, איך להיפטר מהבושה, מהפחד שאם יגלו מי אני מבעד לתדמית שאימצתי. ואני מבינה שזה גול עצמי, מבינה שמי שיאהב אותי יאהב אותי על כל חלקיי, אבל לא מצליחה באמת להביא את עצמי ולספר את הסיפור שלי. זה מרגיש לי כמו קלף שמשחק נגדי ואסור שאף אחד יידע על קיומו".

היה לי ברור שלאור המודעות הגדולה של עדן והעניין הבין אישי שהיא מתמודדת איתו, הדבר הנכון עבורה הוא תהליך קבוצתי, על מנת להתמודד עם הקשיים שלה ״על רטוב״ בזמן אמת, ולא רק לדבר עליהם. היא נחרדה מהרעיון, אבל הבינה את המשמעות והאפשרות הגדולה שיכולה לצמוח לה מתהליך שכזה.

שבועיים אחר כך, עדן ישבה בחדר הסדנאות עם עוד 11 אנשים שלא ידעו דבר על עברה. היא הביאה את כל הזוהר שלה, את הניחוח מארצות רחוקות, ממגזינים יוקרתיים, את מה שהרגילה את עצמה להביא במפגש עם אנשים חדשים. במפגש הראשון חשפה כמו תמיד את ההווה, את מקור גאוותה - את הקריירה המצליחה, את ההשכלה המתקדמת שלה, והמשיכה בכך לתחזק את התדמית הבלתי נגישה שלה, המושלמת.

לאט לאט, ממפגש למפגש, התחילה להרגיש בטוחה יותר ויותר. תבינו, הקבוצה היא ישות שמשחזרת יחסים מבית ילדותנו ויחסים שקורים לנו גם בחוץ, וזה מדהים לראות עד כמה זה מיקרוקוסמוס ליחסים, ועד כמה שינוי שנוצר בתוך המרחב הקבוצתי המוגן, הופך קל יותר ליישום גם בחיי היום יום. במפגש החמישי זה פרץ ממנה. האמת יצאה, ועימה סיפור ילדות כואב ולא פשוט. היא קיבלה מהקבוצה טונות של אהבה. זה היה מרגש.

היא הצליחה לחוות בפעם הראשונה בחייה שנקודת החולשה שלה נתפסת בעיני אחרים כנקודת כוח. זה באמת היה מדהים לראות איך משהו בפניה התרכך פתאום. לרגע עדן חזרה להיות עדנה, הילדה התמימה מהשכונה שמאמינה שיכול ויהיה לה עתיד אחר. שבוטחת באנשים. שלא יודעת שהיא צריכה להסתיר משהו כדי להצליח.

עדן היא מהסיפורים הפנומנאליים הללו. לא רק שהחיים חייכו אליה והושיטו לה יד בנעוריה, ברגע שהיא שיחררה את הבושה, החיים חייכו אליה עוד יותר והביאו לה אהבה. תוך זמן קצר היא הכירה את יותם והפעם סיפרה לו ישר מי היא ומאיפה צמחה. אחרי חודשיים הכירה לו את משפחתה. והוא? הוא רק אהב אותה יותר בזכותם.

הכותבת מאמנת אישית בנקודתיים - תהליכי זוגיות