איך נראית זוגיות עם פאסיבי אגרסיבי
מדחיקי הכעס יעשו כל שביכולתם כדי לרצות, לעזור, להציל ולתת, מבלי לשים לב לכעס ההולך ומצטבר בתוכם עקב חוסר ההדדיות ועקב הזנחת צרכיהם האישיים. רועי צור על הכעס המודחק ועל האופן שבו הוא עלול לחבל לנו במערכות היחסים
בטורים הקודמים דיברנו על כעס ועל איך אפשר למנוע ממנו להרוס לנו את מערכות היחסים שלנו. בטור הנוכחי אני רוצה לדבר על סוג אחר של כעס, הרסני לא פחות, והוא כעס מודחק. במובנים רבים כעס מודחק הוא הרבה יותר הרסני מכעס מוחצן וגלוי, כי הוא מסתתר מתחת למעטה של נחמדות, ריצוי ונדיבות, אך יוצר פער בין עצמי טוב ונחמד (אך במידה מסוימת כוזב) המשודר כלפי חוץ, ובין עצמי אמיתי המבעבע מכעס מתחת למעטה הנחמדות. חשוב לציין כי יש הרבה אנשים נחמדים וטובים שלא מסתתרים אצלם כעס או זעם מודחקים מתחת למעטה הנחמדות, אך רבים מהנחמדים האחרים אינם כנים עם עצמם ועם הסביבה, כיוון שהם בעצם רוטנים, מתוסכלים או כועסים. יחד עם זאת, קשה להם להשתמש בכעס באופן יעיל ובונה קשר, כיוון שהם למדו כי מוטב שלא להביע אותו באופן ישיר.
בתוך מערכות היחסים של האנשים "הנחמדים", הם מנסים להיות אהובים ואהודים על ידי כולם. הצורך הזה גורם להם "לשכוח" או להתעלם מהצרכים שלהם ולהפנות את תשומת הלב והקשב שלהם אל האחר. הם יעשו מה שביכולתם כדי לרצות, לעזור, להציל ולתת, מבלי לשים לב לכעס ההולך ומצטבר בתוכם עקב חוסר ההדדיות שבקשר והזנחת צרכיהם.
לעיתים הכעס העצור בהם יצא באופן פתאומי ומוגזם, או לחילופין יודחק ויהפוך לייאוש ותחושה של קדוש מעונה. הנקודה ההרסנית ביותר אצל אנשים אלה היא העובדה שהכעס והזעם שלהם חבויים כל-כך עמוק במעבה הנפש, עד כדי כך שהוא כלל לא מגיע למודעות. אם אתם קוראים שורות אלה ואומרים לעצמכם "מה פתאום! אין בי כעס, אני רוצה שיאהבו אותי, יחבבו אותי, וחשוב לי להסתדר עם כל האנשים, לכן אני טוב, נחמד ונדיב..", יתכן שאתם לא מודעים לכעס המודחק שלכם.
כעס מודחק והימנעות מעימותים
אז איך תזהו בכל זאת כעס וזעם מודחקים אם אתם כלל לא ערים להם? לכעס מודחק יש דרכים עקיפות לבוא לידי ביטוי: אולי אתם מתנהגים באופן פאסיבי-אגרסיבי, דחיינים כרוניים, לא מסיימים דברים עד הסוף, לא עומדים במחויבויות, מרצים כרוניים, נמנעים מעימותים, מתמרדים מול דמויות סמכות, מרגישים לחץ פנימי תמידי, לא עומדים ביעדים שהצבתם לעצמכם, או מתפרצים פתאום על בן-זוגכם ומרגישים מיד אשמה. יתכן שאתם פורקים בדרכים עקיפות את הכעס שלכם, אולי אתם מכורים לכל מיני הרגלים לכאורה לא מזיקים כגון פורנוגרפיה, אכילה רגשית או עישון סמים קלים.
אחד ההרגלים ההרסניים שכעס מודחק יוצר, הוא הימנעות מעימותים. הרגל זה נובע בעצם מפחד, מהאמונה הלא מודעת שמקומי בעולם הוא על תנאי, בחסד, ולא בזכות מי שאני. האדם "הנחמד" מאמין שאם ינכיח את עצמו, על רצונותיו ורגשותיו הכנים, הוא ייסתכן בדחיה, ושיחזור של תחושה ישנה ומוכרת שאין לו מקום משלו בעולם. ילדים כאלה גדלו עם הורים שלא העבירו להם מסרים כגון "אתה משמעותי", "אתה נראה" או "הנוכחות שלך משנה". הם גדלו עם ההבנה שעליהם להילחם על מקומם, אך במחיר של סיכון האהבה והחיבה שקיבלו מהוריהם. חלקם גדלו בבית עם משטר חוקים נוקשה שבו לא היה מקובל לומר "לא", או שמרדנות הביאה עליהם לעיתים גם אלימות מילולית ופיזית. אחרים גדלו בתחושה שצרכיהם הרגשיים מעיקים על אחד ההורים חסרי הפנאי והסבלנות עקב אורך חיים עמוס, הזנחה רגשית או קושי רגשי לנהל קשר משמעותי.
תחושות קשות אלה פוגעות בתחושת הערך העצמי של הילד ובתחושת "המגיע לי" החשובה להתפתחות עצמית תקינה. בבגרותם, כדי למנוע מתחושות אלה לעלות למודעות, האנשים "הנחמדים" ידחיקו את כעסם כמה שניתן, יכחישו שיש להם רצונות משלהם וימנעו מעימותים. אולם הדחקה זו אינה מתרחשת ללא מחיר. הימנעות מעימותים גורמת לנו תחושת אשמה ובושה על כך שאנו לא נלחמים על מקומנו ומביעים את דעתנו. תחושות האשמה והבושה גורמות לנו לצבור בהדרגה כעסים המחפשים נתיב אחר בכדי לבוא לידי ביטוי. נתיב זה יכול לגרום להתנהגויות של הרס עצמי כפי שהזכרתי קודם, ולהתנהגות פאסיבית-אגרסיבית בתוך מערכות יחסים.
מהי תוקפנות פאסיבית?
תוקפנות פאסיבית היא אמנם שקטה יותר מאחותה המוחצנת שדנו בה בטורים הקודמים, אולם היא עדיין תוקפנות לכל דבר. פאסיביות-אגרסיביות היא הבעת רגשות שליליים באופן עקיף במקום הבעתם באופן ישיר, כן ופתוח. באסטרטגיה זו משתמשים אנשים שבדרך כלל מרגישים חלשים יותר, בעלי ערך עצמי שברירי שמפחדים להביע את כעסם באופן גלוי. פאסיביים-אגרסיביים "מעבירים" את כעסם לאחרים דרך התנהגויות שונות הגורמות לאחרים לכעוס עליהם. התנהגויות כאלה יכולות לכלול דחיינות, רשלנות, עצלנות, התעלמות, הימנעות, משיכת זמן וכדומה.
כשהסביבה כועסת עליהם בתגובה, הם מרגישים קורבנות תמימים ואינם מבינים תמיד את כעסם של האחרים. "למה אתה כל-כך כועס?", הוא משפט מפתח שתשמעו לא פעם מאדם כזה. אם תנסו לעמת אותו עם כעסו ורגשותיו השליליים, הוא יאמר לכם בשלווה "מה פתאום, אני בכלל לא כועס", כאשר בפנים הוא נראה לעיתים זועם מבלי להיות ער לכך. פאסיביות אגרסיביות יכולה לבוא לידי ביטוי בקשר זוגי בדרכים שונות: בן הזוג הפאסיבי-אגרסיבי יכול להימנע מלהעניק חיבה, אוזן קשבת, מידע או לסרב לקיים יחסי מין. הוא עושה זאת כסוג של ענישה כדי ליצור ריב, לשחרר חלק מכעסו באופן עקיף, או בכדי לאותת לבן זוגו שהוא אינו משקיע בו מספיק.
הפחד לאבד את החיבה של בן הזוג יכול לגרום לנוהג באופן פאסיבי-אגרסיבי להתחמק מלומר מה הוא מרגיש או רוצה באמת. הוא יתקשה לומר "לא" או יפטור את הצד השני באמירה כביכול משתפת פעולה כגון "אה, אוקיי, לא אכפת לי, מה שנוח לך". הוא יכול להסכים לעשות את הדבר הקל או הנוח, להסכים לרצונותיו של בן הזוג, ואז לעשות את הדברים אם כי לא בלב שלם, ואז לגרום לצד השני להרגיש אשם כי "הרי אתה אמרת לי לעשות את זה". הוא יכול למלא את בקשת בן הזוג לעשות משהו, אך לבצע זאת באופן חפפני או חלקי, תוך כדי שהוא מאשים את האחר בפרפקציוניזם מוגזם, "הכל אצלך חייב להיות כזה מושלם".
הפאסיבי-אגרסיבי יעדיף להישאר באזור הנוחות שלו מאשר לצאת אל העולם ולנסות בו את כוחו, וכל זה בכדי להימנע מקונפליקטים ומכאב ולשמר הרמוניה ונוחות בכל מחיר. האמונה שלו היא שאם הוא ישים את עצמו במרכז, יעז ואולי אף יצליח, הדבר יחשוף אותו לדחייה, כישלון, ביקורת ובושה. פאסיביים-אגרסיביים יכולים למצוא את עצמם לא פעם בזוגיות עם אנשים שתלטנים, נרקיסיסטים, תובעניים או בזוגיות בה הם עושים מאמצים לספק את הצרכים של בן זוגם בכדי לחזק את תחושת הזהות והערך של עצמם. גם אם הם סובלים בתוך הקשר הם יישארו במערכת היחסים לאורך זמן, תוך כדי הצדקות שונות לחוסר היכולת שלהם לשים את עצמם במרכז, לשנות את הדינמיקה של הקשר או לעזוב.
הרגלים הרסניים
אחד ההרגלים ההרסניים שמהם סובלים אנשים עם כעס מוכחש הוא דחיינות. במקרה שלהם דחיינות נובעות מחוסר הרצון להתמודד עם משימות החיים באופן ישיר, עקב אי-הנוחות הכרוכה בכך. דחיינות מאפשרת להם להימנע מכישלון ללא הצורך להצדיק אותו, כיוון שהם פשוט לא מנסים עקב חוסר האמונה המספקת שלהם בעצמם. פחד לא מודע מהצלחה הוא בדרך כלל המניע הנפוץ ביותר לדחיינות.
כאשר אתה לא באמת מרגיש שמגיע לך, הצלחה יכולה לתפוס אותך לא מוכן ואתה תעשה כל מיני פעולות בכדי לחבל בה. רווקים יכולים לדחות את המאמץ הכרוך בחיפוש בן זוג ולהימנע מלצאת לדייטים, מתוך אותה אמונה פנימית שהם לא ראויים והם ככל הנראה יכשלו. בזוגיות הם יכולים להימנע משיחות קשות ומעימותים – למרות שזו בדרך כלל הדרך לבנות כנות ואינטימיות עם הצד השני.
נקודת העיוורון שלהם, אם כן, היא חוסר יכולתם לראות כי דווקא כאשר הם נמנעים מלהביא את עצמם באופן מלא ונוכח, אנשים נוטים להשתעמם במחיצתם, לא להעריך אותם ולקחת אותו כמובנים מאליהם. רק כאשר הם נותנים לעצמם תוקף וחשיבות דרך מגע עם פנימיותם, רק כשהם לומדים להביע רגשות שליליים גם במחיר של מחלוקות ואי נעימויות, ומוותרים על האמונה הלא מודעת שמעורבותם בעולם לא ממש משנה או חסרת משמעות, או אז הם לומדים לחיות בשלווה אמיתית ללא רגשות מודחקים המונעים מהם לממש את הפוטנציאל הגלום בהם. מהי הדרך לעשות זאת? כל זאת ועוד בטור הבא.
רועי צור הוא מטפל פרטני וזוגי, מנחה קבוצות יחסים בינאישיים, ומרצה בבית הספר להתפתחות אישית ה"סקול-אוף-לייף".
לפנייה לכתב/ת 
