"לשיר": לא צריך לדבר, אפשר פשוט לשיר

השנה יצאו שני סרטי אנימציה המציגים סביבה עירונית המאוכלסת במגוון חיות. הראשון הוא "זוטרופוליס" של אולפני דיסני, השני הוא "לשיר" ("Sing") של אולפני אילומניישן. ביתו של העכבר נוסד לפני קצת יותר מ-90 שנה, ואילו לאילומניישן עוד לא מלא עשור. כמה נכון הוא לצפות שהאולפן הקטן יעז והגדול ידשדש בשמרנות מאובנת, אך במקרה זה אין מנוס מלקבוע כי ההפך הוא הנכון.

על שלושה היבטים עומדים ההבדלים. הראשון: העיר שבתוכה החיות ממוקמות. ב"זוטרופוליס" הוקדשה מחשבה רבה לבנייתה בהתאם לתכונותיהן של החיות השונות המאכלסות אותה. כך מעצבים יוצרי הסרט את הבסיס הנדרש בכדי לבחון את אפשרות הקיום של חיות בכפיפה אחת. ב"לשיר" זוהי בבואה שטחית של עיר אנושית שבתוכה מתנהלות החיות כאילו היו בני אדם.

השני: החיות עצמן. ב"זוטרופוליס" נעשה שימוש שנון במציאת האיזון בין תכונות חייתיות ואנושיות. ב"לשיר" אלו ביסודן דמויות אנושיות במראה חייתי. יתרה מזאת, כל שיוך של זהות לחיה מסוימת יכול היה להיות מוחלף בחיות דומות במידה שווה של הצלחה. הניסיונות לקשור בין החיה ואופייה מבוסס על טריק בודד: היפוך היחס בין מראה החיה ואופייה. כך הפילה – ביישנית, העכבר – בעל ביטחון עודף, הגורילה – עדין נפש, הדורבנית – רגישה.

ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet:

• קמצן!
• מסיבת השנה
• רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים
• בגרות
  

השלישי: "זוטרופוליס" ניסה לספר סיפור פחות או יותר מקורי, ולטעון אותו לא רק בהומור אלא גם בערכים של רב-תרבותיות וסובלנות, אותם הוא יסייע להחליק במורד הגרון. "לשיר" משתמש במתכונת השטאנץ של "מאחורי הקלעים" ותחרויות ריאליטי עם ביצועים חדשים לשירים מאוד מוכרים. הערך היחידי שהסרט משווק הוא המימוש העצמי באותה מתכונת בידורית שחוקה.

הבדלים אלה ממחישים את דלות המחשבה מאחורי "לשיר". אבל אין לדאוג לאולפן ולסיכויי ההצלחה של הסרט. באילומניישן יודעים מצוין איך לספק סרטים במחיר בינוני (בין 63 ל-76 מליון דולר), ולגרוף עליהם רווחים הנעים מפי 3 לסרטם הפחות מצליח ("הופ ארנב"), ליותר מפי 14 ("המיניונים"). הם מבינים את צרכיו של הקהל ודרישותיו הנמוכות בכל הנוגע לסיפור ויכולות האנימציה אז למה להתאמץ יותר ממה שצריך?

דוב הקואלה באסטר מון (מת'יו מקונהיי) הוא אמרגן המחזיק באולם תיאטרון אותו ירש מאביו. אך כעת הוא שקוע בחובות ועומד לאבדו. כל מה שיש לו הוא רעיון מפעים במקוריותו שיוכל להחיות את התיאטרון – תחרות שירה. הפרס המיועד אמור להיות 1000 הדולר האחרונים שנותרו לו, אך המזכירה הזקנה – איגואנה בעל עין זכוכית בשם גברת קראולי (גארת' ג'נינגס שהוא גם במאי הסרט) מוסיפה בטעות עוד שני אפסים לסכום הפרס, והופכת בכך את התחרות לסנסציה.

מלבד המשבר איתו מנסה להתמודד מארגן התחרות, לכל אחד מהמתחרים הבולטים יש קו עלילתי עם משבר משל עצמו, ואצל כולם התשובה היא אחת – הצלחה בתחרות. ג'וני (טארון איגרטון) הוא גורילה בגיל ההתבגרות שאביו "ביג דאדי" (פיטר סירפינוביץ) מאלצו להצטרף לכנופיית השודדים אותה הוא מנהיג (ההתייחסות לחברי כנופיית פשע היא ניטראלית באופן מוזר עבור סרט ילדים). התחרות תספק לו מוצא מחיי הפשע שלהם הוא מיועד.

אש (סקרלט ג'והנסון) היא דורבנית אשר יחד עם החבר המבזה ולא-מעצים שלה לאנס (בק בנט) שרה שירי פאנק-רוק. כעת היא תוכל להוכיח שהיא יכולה להסתדר בלעדיו, וגם לגלות את הצד הרך והמסחרי יותר של השירה. רוזיטה (ריס ווית'רספון) היא חזירה ועקרת בית המטפלת בעשרים וחמישה צאצאים ובבעל שכבר לא ממש רואה אותה. מנה (טורי קלי) היא פילה צעירה וביישנית עם קול גדול שאותו היא מתקשה להשמיע מול זרים. אפילו העכבר מייק (הבימאי-שחקן-אנימטור סת' מקפארלן), שיש לו מאגר אין סופי של ביטחון עצמי, מגלה כי כזמר בקרן רחוב הוא לא יכול לזכות בכבוד המגיע לו – ולכן אין מנוס משדרוג מעמדו.

האופן בו דמויות אלו משפיעות אחת על השניה הוא מוגבל ביותר. והמימוש של הכישרון, לאחר שלבי המשבר המתבקשים בדרך, גם הוא יהיה לפי מתכונת שניתן לצפות מראש. מה שנשאר הוא הביצוע של השירים, והפלייליסט שנדמה כי ניסו לדחוס לתוכו כל דבר שבנמצא. יש בסרט 65 שירים וקטעים משירים.

כמו "טרולים" שיצא אך לאחרונה, הדמויות הן תירוץ לקטעי שירה - חלקם בהחלט מהנים, וגם הדמויות עצמן מסבות עונג בזמן שהן מבצעות אותם. עד כמה שזה מוגבל מבחינה רעיונית, בביצוע נכון של השירים והאנימציה זה יכול להיות מהנה. אולי אין כאן צבעוניות המגיעה לדרגת פטריות ההזיה של "טרולים", אבל כסוג של בידור בסיסי, הבלחות של הומור, ופלייליסט שקשה לבטלו, "לשיר" מצליח לעבוד.

"לשיר" (ארצות הברית) - במאים: כריסטופר לורדלה וגארת' ג'נינגס. מדבבים ראשיים: מת'יו מקונוהיי, סקרלט ג'והנסון, ריס ווית'רספון, סת' מקפארלן, ג'ון סי. ריילי, וג'ניפר הדסון. אורך הסרט: 108 דקות.