מטיפים לילדים על דברים שאנחנו לא מצליחים לקיים
"הילדים שלנו אולי אנשים קטנטנים, אבל הם חכמים בענק. הם רואים ושומעים אותנו, ואין דרך אמיתית להחריש חטיף במטבח לאורך זמן". שרי אלפי הבינה שבנותיה קולטות כל דבר שהיא עושה
נולדת לך ילדה ואת נולדת כאמא. ככה מספרים לא? ואז נולדת לך ילדה, ואת מחכה בהתרגשות שהאמא שבך תיוולד. את שמה לב שהחיים שלך אכן השתנו באופן קיצוני: את פתאום יוצאת פחות, שותה פחות, מהרהרת פחות על משמעות חייך, כי את רוצה לישון יותר, להשלים משפט קוהרנטי יותר, ומהרהרת בעיקר אם השינה הזו של הבת שלך היא "שנת-עשר-דקות-וקמתי-רעננה" או שיש מצב שאת מספיקה לחצוב פסל קרח בדמותה בזמן הזה.
את מאוהבת עד הגג ביצור הפלאי הקטנטן ויודעת שהחיים שלך יחולקו תמיד ליום שלפני הרגע הזה ואחריו. אבל את? את אחרת? במהלך ההריון את עסוקה כל כך בהריון שאת שוכחת לשאול מה קורה אחר-כך. זה כמו לטוס לחלל, לעבור לגור במאדים לתמיד ולהיות עסוק כל הזמן במה תאכל בטיסה לשם - צ'יקן או ביף. ויש לך איזו פנטזיה כללית על איזו אמא תהיי: מכילה, אוהבת, רגועה. כזו שתמיד אומרת את הדבר הנכון, קשובה וחייכנית, שמפזרת אבקת פיות לכל מקום שהיא הולכת. והאישה ההזויה הזו שאת מדמיינת פשוט לא באה.
כשבתך תינוקת קטנטנה את מרשה לעצמך לעשות הכל לידה. אבל אז מגיע הרגע הזה שאת מבינה שכדאי לך להתחיל לשים לב למעשים שלך. אני קוראת לזה שלב ה"יאק-אוף". והנה אני מסבירה - הבת הבכורה שלי נצפתה בגיל שנתיים בתמונה פסטורלית במיוחד: פארק עם מדשאות ירוקות רחבות, אגם ציורי עם ברווזים, ביום שמשי ונהדר. ואני חשבתי לעצמי: "איזו אמא מהממת אני, לוקחת את הילדה לפארק כל יום, מכירה לה את עופות ארץ ישראל היפה והטובה. כזו אני, שורשית, מחוברת, ממש אמא אדמה".
רגע לפני שפצחתי ב"האוווםםם", צפיתי בהשתאות בבתי כשהיא מוקפת ברווזונים קטנטנים וצועקת לעברם: "יאק-אוף!, יאק-אוף!". לקח לי כמה שניות להבין שהיא משחזרת כמעט באופן מושלם קללה באנגלית שהיא כנראה שמעה מאמא אדמה בכבודה ובעצמה. אחרי כמה שבועות, כדי לאזן את האנגלית שלמדה ולהראות שגם ערבית היא יודעת, כשעוגייה נפלה לה על הרצפה היא אמרה: "ססססרבק". כשהעזתי לשאול: "מה זה אומר?", היא אמרה: "זה מה שאומרים כשמשהו מעצבן קורה". וכמובן שעפתי על עצמי שאני אמא נהדרת, כי זה דווקא משהו שאבא שלה נוטה להגיד.
לטורים הקודמים:
יש את ההורים המטיפים כמו "אנחנו נותנים לבת שלנו רק גבינות שחבצנו בעצמנו", או "אצלנו אין מסכים בכלל. רק לפעמים אני נותן לו את האייפד בבוקר, בצהריים את הלפטופ וקצת קומפי לפני השינה". שונאים אותם נכון? כי אתם פשוט לא מאמינים להם. אבל כולנו מוצאים את עצמנו מדי פעם מטיפים לילדים שלנו. מטיפים למשהו שאנחנו לא מצליחים לקיים בעצמנו. למשל, כשאומרים להם לא לאכול ממתקים ואז הולכים להחריש במבה במטבח, או כשאומרים להם לכבות את הטלוויזיה, תוך כדי שהעיניים שלכם קבורות בתוך הנייד, ואז גם מתרצים: "מה, זה הוואצאפ של הגן!, זה קשור אליך!". כשאומרים להם כמה זה חשוב לקרוא ספרים, כשתכלס הכי הרבה שקראת לאחרונה זה את המאחורה של הקורנפלקס, או כשאת אומרת להן לא לקלל ואז כשמישהו חותך אותך בכביש, את מקללת אותו ואת כל אבות אבותיו במשך שעה (עם החלונות סגורים כמובן).
הילדים שלנו אולי אנשים קטנטנים, אבל הם חכמים בענק. הם רואים אותנו, הם שומעים אותנו, ואין דרך אמיתית להחריש במבה במטבח לאורך זמן. כשאנחנו מאמצים את הערכים שאנחנו מטיפים להם, אנחנו גם חיים את אותם ערכים שחשובים לנו ואנחנו מדגישים לילדינו, וגם המציאות שהילדים שלנו רואים ושומעים בבית תואמת את המסרים שלנו.
אף הורה הוא לא מושלם, וחשוב כל-כך להיות גמיש. עם הילדים, וגם עם עצמנו. אני לומדת מהילדות שלי המון. כל יום. על העולם, על עצמי, ועל מה חשוב לי. וכן, הן גם לומדות ממני שאין אדם מושלם, ולכולם לפעמים בורחת איזו קללה ברגעי משבר כמו כשהזרת של הרגל נתקעת בפינה של השולחן. הנה, קבלו הצצה לשיחה שלי עם הבת הבכורה שלי מלפני כמה ימים.
אני: אוי, אמרתי את הקללה הזאת שאסור לי להגיד.
היא: מה? פאקינג שיט?
אני: לא!!! אל תגידי את זה!!!
היא: מה? פ..
אני: לא!!! אני מעכשיו אומרת פאדג׳ שוגר.
היא: מה זה שוגר?
אני: סוכר
היא: אז פאקינג שוגר?
אני:
כן, לפעמים הם פשוט משאירים אותך ספיצ'לס...
הכותבת היא זמרת, יוצרת ותסריטאית. נשואה לאיש חתיך ואמא לשלוש בנות קסומות
שרי אלפי בגרסה חדשה לשיר "Father and Son" של קט סטיבנס. האזינו:
לפנייה לכתב/ת 
