שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    משרה אמנו ועד לאה גולדין: האמהות לא שותקות עוד
    יצחק נלקח לעקידה על ידי אביו ששתק, נדב ואביהוא מתו - ואהרן שתק עד שנשבר. הדרך היחידה להפסיק להקריב קורבנות אדם, היא לסרב להקריב קורבנות אדם. להסיר את מסווה ההוד העוטף את שתיקת ההורים ולא לוותר: "לא את בני ולא לעולה"

    קדושים מתים ומתחלפים

    התרבות הדתית מוצאת בכל עת רעיון למענו ראוי למות, ומוצאת גם אבות המשתכנעים שבניהם נועדו למשימה. מסורת מרכזית בתרבות "מות הבנים הקדוש" באה לעולם בפּסגת חנוכת המִשכן המדברי, כאשר אש האלוהים אכלה שני קרבנות אדם (ויקרא י', א'-ג'): "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ... וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".

     

     

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

     

    תהא אשר תהא "האש הזרה", חיי הבנים נלקחים ללא הסבר של ממש. הדוד, המנהיג, מצדיק; האב שותק, והמודל הדתי מוענק כמִנחה לדורות הבאים שייוולדו ומאכלת בלִבם.

     

    מורשת העקידות

    לסיפורי עקידת יצחק ומות נדב ואביהו קווי דמיון; במוקד שניהם סיפור של אבות קדושים ובנים מוקרבים, בשניהם מקבל האב בהכנעה דתית את מות ילדיו, בשניהם מתואר מות הילד כקורבן - ובשניהם רועמת שתיקת האב.

     

    בשני הסיפורים מדיר המספר את האמהות מההתרחשות (על אף שהן מוכרות ומוזכרות בתורה), כאילו הבנים יצאו מהבית ל"מחנה אימונים לגבריות יהודית"; מחנה עם אש ומאכלת ושה מחריד לעולה.

     

    "קולה של אמא"'

    האם ניחשה אמא את שעתיד להתרחש ב"מחנה של הבנים"? האם תמכה? אולי לא היה לה מושג? ומה היא ידעה לאחר מעשה? ואיך הגיבה? בעוד המקרא משאיר את חידת האמהות מחוץ לסיפור ומחוץ לקשרי עוקד-נעקד, מדובבים אותן המִדרשים, ובעשותם כך הם מציגים את פרשנותם לקולה של אמא בימי עקידה.

     

    על פי אחת המסורות, המיילדות שסיכנו את חייהן ויילדו את הבנים העבריים למרות גזירת פרעה, היו יוכבד, אם משה ואהרון, ואלישבע אשתו של אהרון. כך מבקש הדרשן ללמדנו כי נדב ואביהו הם נצר לשושלת נשים שתפקידן הדתי היה להביא חיים לעולם.

     

    ב"מחנה של הבנות" המשימה היא הצלת בנים ולא הקרבתם. והנה ההבדל שמציע הדרשן – האמהות מאדירות את שמן כאשר הן מסכנות את חייהן ומושיעות בנים ממוות, ואילו האבות עושים זאת כשהם עוקדים אותם (ולפחות שותקים).

     

    "בני מה עשה לך אביך?"

    מדרש מצמרר מסרב להאמין ששרה הייתה מסכימה לקבל את צו העקידה, ומששמעה על מעללי בעלה במסע הגבריות - לא היה בה כוח לחיות (תנחומא וירא, כ"ג): "באותה שעה הלך השטן אצל שרה ונזדמן לה כדמות יצחק. כיוון שראתה אותו אמרה לו: בני מה עשה לך אביך? אמר לה: נטלני אבי והעלני הרים והורידני בקעות... ועקד אותי על גבי המִזבח ולקח את הסכין לשחטני ואלולי שאמר לו הקדוש ברוך-הוא 'אל תשלח ידך אל הנער', כבר הייתי נשחט. לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצאה נשמתה".

     

    "בני, מה עשה לך אביך" – צעקת השבר של שרה מהדהדת בסיפוריהן של אלישבע ואשת יפתח, וגם של אמהות ימינו שלא מגלות בזמן, לא מצליחות להציל, ולא יודעות את נפשן.

     

    "אלוהים מבשל את הגדי בכאב אמו" (י. עמיחי)

    מִדרש העוסק במות שני בני אהרון, מציע דימוי לופת לחוויית האם השכולה. למרבה צערי, מאשים הדרשן את הבנים במותם בטענה שהיו "שחצים" - השוויצו בייחוסם המשפחתי וסירבו להשתדך עם בנות ישראל. ברצות הדרשן לנקום בילדים המתנשאים, הוא מתאר את סבל אמם לאחר מותם (ויקרא רבה, אחרי מות, כ): "הרבה סייחים מתו ונעשו עורותיהם שטוחים על גבי אִמותיהם". הסייח מת. עורו מופשט והופך לאוכף המועמס על גב אמו. וריאציה על "לא תבשל גדי בחלב אמו". ככל שנשוב ונקרא פתגם זה, תסרב הנפש לעכל.

     

    מחשבת אגב מבהילה

    בני אהרון מתו ביום השמיני, היום שלאחר שבעת ימי ההכנה לעבודת המִשכן. בפסוק אחר, בהקשר אחר (אם כי באותה תורה) מצווה אלוהים (שמות כ"ב, כ"ח-כ"ט): "בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי: כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי".

     

    גם אם דעותינו שונות ורחוקות, אני שולחת לה ולהם את אהבתי ואת תודתי על בחירתם לא לקדש את השקט (צילום: אוהד צויגנברג)
    גם אם דעותינו שונות ורחוקות, אני שולחת לה ולהם את אהבתי ואת תודתי על בחירתם לא לקדש את השקט(צילום: אוהד צויגנברג)

     

    כן, אני יודעת, אנחנו אוהבות להרגיע את עצמנו בהתעלמות מהפסוק הזה. ואם התבלבלנו ובכל זאת קראנו, נלחש במהירות שלוש פעמים "פדיון בכורות". אבל הפסוק הזה לא מציע פִּדיון לקורבן בכורות (ואף משווה אותם במפורש לשור ולצאן).

     

    כן, אני שואלת את עצמי (ועכשיו גם אתכן) האם ייתכן שסיפור מות שני בני אלישבע ביום השמיני הוא תרגום אכזרי לחוק זה? האם אלוהים נתן לאלישבע שִבעה ימי חגיגות, שִבעה ימי גאווה בבעלה ובניה שמונו למִשרות חדשות, שִבעה ימים יהיו הילדים תחת חופת השמחה של אלישבע, וביום השמיני ייתבע קורבן בכורות?

     

    גברים ממאדים?

    לא. אני לא מוכנה לקבל את הדיכוטומיה לפיה הבנים עוקדים והבנות מצילות. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות הפוכות. אני מוכנה לקבל (אם כי בחוסר נוחות רב) את הטענה שהכוח המיילד והמציל מיוצג כנשי, והעוקד – מיוצג כגברי, ובלבד שנזכור ששני הייצוגים קיימים בכל אחת ובכל אחד מאִתנו, והעולם לא מחולק ל"חומלות" ול"עוקדים".

     

    היא אמרה "לא" לעקידה

    בימי מלחמת ההתשה כתבה רעיה הרניק שיר תגובה למיתוס העקידה:

     

    א.

    אֲנִי לֹא אַקְרִיב

    בְּכוֹרִי לְעוֹלָה.

    לֹא אֲנִי.

     

    בַּלֵּילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי

    עוֹרְכִים חֶשְבּוֹנוֹת

    מַה מּגִּיעַ לְמִי.

     

    אֲנִי יוֹדַעַת וּמַכִּירָה

    תּוֹדָה.

    אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי

    וְלֹא

    לְעוֹלָה.

     

    ("שירים לגוני", הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשמ"ג), שירי התשה 1970

     

    בערך עשרים שנה אחר כך, ניצחה המאכלת את קול המחאה של אמא, וגוני, בנה, נעקד בקרב על הבופור.

     

    שוברות שתיקה

    מי שתקרא ביסודיות את פרשת "שמיני" תגלה שבסופו של יום, גם אהרון לא נדם ואף התריס כנגד השתיקה הקדושה שנגזרה עליו. משום כך אני מדמיינת את אהרון המפוכח משלב ידיו עם אלישבע, אשתו השכולה, עם רעיה הרניק, עם ארבע אמהות, עם שוברים שתיקה, עם נשים עושות שלום, עם לוחמים לשלום (ואם יותר לי, גם אני, הקטנה, אבקש להצטרף לתהלוכה העצובה אך העיקשת) וכולם שוברים את שתיקת העקידות.

     

    הדרך היחידה להפסיק להקריב קורבנות אדם היא לסרב להקריב קורבנות אדם. להסיר את מסווה ההדר העוטף את שתיקת ההורים ולא לוותר – "לא את בני ולא לעולה". השלום יושג רק כשנסרב להרוג ולהיהרג, ובוודאי נסרב להלל באוזני בנותינו ובנינו את המוות הקדוש הממתין להם במלחמה. על לוחות הברית יכתבו שתי דברות בלבד: "לא תרצח" ו"לא את בני ולא לעולה." סוף.

     

    אמו של הדר גולדין

    השבוע ראיתי את אמו של הדר גולדין, לצד הורים שכולים נוספים, זועקת את זעקתה מול הקיר הפוליטי. הלב נקרע. אי אפשר לראות בלי לבכות - אם שכולה מול פוליטיקאים ערלי לב. גם אם דעותינו שונות ורחוקות, אני שולחת לה ולהם את אהבתי ואת תודתי על בחירתם לא לקדש את השקט.

     

    פקודת השירות המשותף

    אתן יודעות שאני בעד שוויון מלא בין נשים לגברים, ולכאורה אמורה להתלהב מפקודת השירות המשותף. אבל אני קרועה. אני לא רוצה להחליף את "העלהו לעולה" ב"העלה אותה לעולה". פקודת השירות המשותף צריכה להיות פקודת סיום השירות. סיום המוות הצעיר וההרג.

     

    ולא, אני לא נאיבית, אני מאמינה.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    בסרטון אני עונה לאיש שלום הייזנברג (טוקבק 21 משבוע שעבר), שהתבאס מכך שבטור הקודם לא אתגרתי אותו.

     

    בית המדרש של הטוקבקים

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    שבת שלום!

     

    לכל הטורים של רוחמה וייס

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "משרה אמנו ועד לאה גולדין: האמהות לא שותקות עוד"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים