שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הסיפור שלה: כשנשים חלקו על דברי חז"ל
    סיפור תלמודי על אשת חכם מהמאה השלישית לספירה, חושף את הרבדים הנסתרים של ההיסטוריה שחז"ל העדיפו לצמצם. זכרו תמיד שאת ההיסטוריה מספרים המנצחים, במקרה הזה - החכמים, חבורה קטנה של גברים שהתעקשה (והצליחה) להשליט את ערכיה על רוב הקהילה

    שם חיבה

    קראו לה חוּבַּה ואולי חוֹבה, או חיבה, או חוכה, זה היה ממש מזמן ואף אחת לא זוכרת ולא יכולה להעיד. כך או אחרת, היא חיה במאה השלישית לספירה, בבבל, בעיר ושמה סורא. חובה הייתה אשתו של החכם החשוב רב הונא, וכשהתחלתי לקרוא בפרשת השבוע, נזכרתי בה בעצב, בזעם ובגאווה.

     

     

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

     

    יהודים טובים עם פיאות

    פרשת השבוע "אמור" נפתחת בחוק האוסר על הכהנים לגלח את שיער ראשם ולקצץ את פאותיהם (ויקרא כ"א, ה'): "לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ".

     

    מההקשר ניתן לשער שהסרת שיער ראשם של הגברים הייתה, באזורנו, סימן לאבל - והתורה אסרה על כהני בני ישראל לאמץ מנהג זה. שני פרקים לפני כן צוין איסור זה ביחס לכל בני ישראל (י"ט, כ"ז): "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ".

     

    בפעם זו האיסור לא סמוך לענייני אבלות, ונראה כי הוא גורף – כל הגברים העבריים ישמרו על שיער ראשם ופאותיהם.

     

    וכאן חובה נכנסת לתמונה

    מסורת בבלית קצרה, תמוהה ומבהילה (נזיר נז, ב) מספרת שרב הונא, בעלה של חובה, פסק שאם מבוגר מגלח אפילו את ראשיהם של ילדים קטנים (שעדיין אינם חייבים במצוות), הוא נענש על כך.

     

    שומע זאת החברותא של רב הונא, ששמו (האירוני?) רב אדא בר אהבה, ותמהה: "ומי מגלח את ראשי בניך?!". משיב לו רב הונא: "חובה, אשתי". מיד מחליט בר אהבה לקלל את חובה: "תקבור חובה את בניה". ומסכם התלמוד: "כל השנים בהם חי רב אדא בר אהבה, לא התקיים לרב הונא זרע".

     

    מאיפה להתחיל?

    אוסף תגובות זועמות וכואבות מתקבצות לי בגרון, הלסת צונחת אבל המילים מתקשות לצאת. רב הונא פסק הלכה שלא נשמרה בביתו הפרטי. האם בתמימות, ואולי אפילו בגאווה של גבר שמפרגן לאשתו ולילדיו חיים נפרדים משלו, סיפר רב הונא שגילוח הראשים של ילדיו הוא פרויקט של אשתו? ואולי הוא סיפר זאת לבר אהבה בפחד - כמי שמבקש להתחבא מאחורי גבה הרחב של אשתו?

     

    ובר אהבה – האם יש אפשרות וטעם להסביר את הקללה האיומה שהוציא מפיו? איך גבר (תלמיד חכם או לא) מקלל אישה שתקבור את בניה?! כאילו שאין מספיק אסונות בעולם, כאילו שלא היו לחובה מספיק סיבות לא להירדם בלילה.

     

    להכפיל את הזוועה

    אם לא די במסורת מבהילה זו, מציע התלמוד וריאציה שניה על אסון חובה (בבא קמא פה, א) לפיה רב, רבו של רב הונא, הורה שאסור לגדל צאן בבבל. אלא שגם הפעם מגלה בר אהבה שחובה ורב הונא דווקא מגדלים צאן. כדרכו מסביר רב הונא שחובה היא שמגדלת את הצאן שלהם. כדרכו, מקלל בר אהבה את חובה: "חובה תקבור את בנה", וכדרכו מעדכן העורך שהקללה עבדה - ובכל שנות חייו של בר אהבה לא היו לרב הונא ילדים מחובה.

     

    Herstory או אם תרצו: היא-סטוריה

    הסיפורים הקצרים על חובה מצריכים עבודת מחקר ספרותית ותרבותית רבה, ואני מבקשת להתמקד בעדשות שיש להרכיב בבואנו לקרוא מסורות תרבותיות. עדשות שלהבנתי יאירו באור מיוחד, גם את המסורות על חובה.

     

    לעדשות תרבותיות האלה קוראים Herstory, והן מאפשרות לראות שמחקר התרבות וההיסטוריה אינו "מדע אובייקטיבי", אלא מדע מוטה תרבות. מה שמקובל לכנות בתואר "היסטוריה", הוא למעשה סיפורים אודות הגברים השולטים והנלחמים. ההיסטוריה היא רק נרטיב, ויש לצידה נרטיבים רבים אחרים.

     

    כך למשל חובה

    הפרשנים הרבניים ישאלו איך הרשתה לעצמה חובה, או איך הרשה לה בעלה, שלא לקיים את פסקי ההלכה שלו ושל חבריו. הם יכולים גם לשאול מה גרם לבר אהבה לכעוס כל כך על מפרת החוק ולקלל אותה בקללה חמורה, והם גם מתפעלים מכוחם של תלמידי חכמים שאפילו קללותיהם הקשות מתקיימות.

     

    אבל אפשר להרכיב משקפי היא-סטוריה ולשאול האם הסיפור של תלמידי החכמים הוא באמת הסיפור המרכזי של העם היהודי באותה התקופה, או שמדובר בחבורה קטנה של גברים שהתעקשה (ולבסוף הצליחה) להשליט את ערכיה ואורחות חייה על רוב הקהילה היהודית.

     

    החכמים ביקשו להעמיד פנים שהם הרוב והם הדבר האמיתי, אבל זו לא התמונה המלאה של חיי היהודים והיהודיות בבבל במאה השלישית לספירה.

     

    האם חובה הייתה פורעת חוק?

    כך בוודאי טוען ובתוקף בר אהבה, החברותא של בעלה. אבל אפשר להניח שחובה, ואולי גם רב הונא וגם רבות ורבים אחרים, חשבו שיש יותר מדרך אחת להיות יהודייה. ייתכן שבעיני עצמה חובה לא הייתה פורעת חוק רבני, אלא נאמנה לדרכה. היו לה ערכים ואורחות חיים משלה, והיה לה בעל שכיבד את דרכה השונה.

     

    לבעלה היה חברותא שרצה שהתרבות הרבנית תשתלט על כל העולם היהודי ובכל מחיר, והוא קילל למוות את בניה של האישה שלא ספרה אותו ואת תורתו (וגם את הבנים של בעלה, שפרגן לה לחיות כדרכה).

     

    ה-History יציג את חובה כמי שהולכת נגד הזרם, נגד התרבות, החוק ואף התבונה. ה-Herstory תציג את חובה כמי שחיה בתרבות אלטרנטיבית, ומציגה ערכים ואורחות חיים שונים מאלה שמוצגים בספרי הפטריארכיה.

     

    והסיפור שלפנינו? הוא מציג ניסיון נוסף של History להעביר מהעולם את Herstory.

     

    ואני?

    בעבר בזעם, וכיום בעיקר בכאב ובאהבה, מתעקשת לשמוע את ההיא-סטוריה התלמודית. אני מאמינה שאם נסכים להרכיב את משקפי ההיא-סטוריה יפתח לבנו לא רק לנרטיב הנשי, אלא לכל הנשמות שהוזנחו בשולי הדרך. כשנבין שאין סיפור נכון אחד של המציאות, וכשנבין את כוחו של הסיפור וכוחה של המספרת, נמצא מקום של אהבה וכבוד לסיפורים רבים ושונים של אותה חוויית חיים.

     

    ילתא – רומן תלמודי

    בסיעתא דשמיא ובלב מלא תודה, אני שמחה לספר שבימים אלו רואה אור ספרי, "ילתא רומן תלמודי". ספר זה הוא ניסיון להציע, בצורת סיפור, את ההיא-סטוריה של התלמוד. התלמוד מעיניה של ילתא וגם של חברותיה; חובה, חומה, בת רב חסדא ורבות אחרות, שכמעט נשכחו בשולי ה-History.

     

    עטיפת הספר (צילום: הקיבוץ המאוחד - ספריית פועלים)
    עטיפת הספר(צילום: הקיבוץ המאוחד - ספריית פועלים)

     

    בימים הקרובים אציע כאן עוד מעט מטעמה של ההיא-סטוריה התלמודית, כפי שהיא משתקפת מעיניה של ילתא המשתקפות בעיניי הדואגות והאוהבות אותה ואת חברותיה.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    בשבוע שעבר המה בית המדרש, וכמה טוב שכך. בקולות רמים מהרגיל עלתה הטענה שאתן, רבות מהקוראות של טור זה (וגם מהקוראים), בחזקת "תינוקות שנשבו" - ואילו אני בתפקיד הסוהרת.  

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    חס וחלילה לנו, ובסרטון אני מגיבה לטענה.

     

    שבת שלום!

     

    לכל הטורים של רוחמה וייס

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הסיפור שלה: כשנשים חלקו על דברי חז"ל"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ותן חלקנו
    מומלצים