שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מסוכרת נעורים ל-100 ק"ג שרירים: יובל לא ויתר למחלה
    רגע לפני שהתגייס לצה"ל גילה יובל טייר שהוא חולה בסוכרת נעורים והחליט לא לתת למחלה להכתיב את חייו. לאחר שהוכיח לעצמו ולאחרים שגם הוא יכול לחיות חיים נורמליים, הוא הגשים את חלומו האמיתי להפוך למאמן כושר. כיום הוא משמש דוגמה לסוכרתיים רבים וממשיך לפרוץ את הדרך לבאים אחריו

    כאשר בוחנים את מחלת הסוכרת, נהוג לציין את ההתנהלות היומיומית כקושי העיקרי בהתמודדות. סוכרת על סוגיה אינה מחלה פשוטה ודורשת לא מעט כוחות מהאדם שאובחן כסוכרתי, בייחוד אם הוא מנהל אורח חיים תובעני.

     

    כתבות נוספות:

    אחרי 3 חודשים בתרדמת - הספורט הציל את חייו של אוהד

    בגיל 94, אורי מתאמן 6 פעמים בשבוע

    ליאור רץ עשרות ק"מ כשהוא יחף: "זה בריא יותר"

     

    אך כל זה מעולם לא הטריד את יובל טייר. היותו חולה סוכרת והקשיים שהערימה עליו המחלה עם השנים לא הניאו אותו מהמטרה הגדולה שהציב לפניו: להפוך למאמן כושר. את הדרך שעבר במרוצת השנים הוא זוכר היטב. כיום הוא גאה להיות מאמן כושר בעל שם ומנטור אישי למתאמנים רבים שחולים במחלה, על אף הקשיים הכרוכים בכך.

     

    "קיבלתי את הידיעה שאני חולה והכול התהפך"

    יובל טייר נולד במושב תקומה בדרום עוטף עזה. את רוב שנות ילדותו העביר בקיבוץ סעד ולאחר מכן בקבוצת יבנה. הספורט לא היה זר לבני משפחתו, שרובם יוצאי צבא, וכך, כמו רבים לפניו במשפחתו, גם יובל תכנן לשרת בתפקיד משמעותי ומאתגר בצה"ל. אך מציאות לחוד וציפיות לחוד. שבוע בלבד לפני הצו הראשון אובחן יובל כחולה בסוכרת נעורים. "הגילוי היה מאוד מוזר", נזכר יובל. "אבא שלי סגן אלוף, האחים שלי השתתפו במלחמות ומבצעים. התכוננתי לצבא במשך חודשים ארוכים, ואז שבוע לפני הצו קיבלתי את הידיעה שאני חולה בסוכרת והכול התהפך".

     

    חלום השירות המשמעותי עמד בסימן שאלה, אך יובל ידע שזה לא הרגע לוותר. הוא התחיל לחפש בכל דרך אנשים שיוכלו לעזור לו. המאמץ השתלם. "מצאתי מישהו שסידר לי להגיע לראיון אצל אחראי המתנדבים ביחידת מגלן", הוא נזכר. "הרי בתור סוכרתי אתה יכול רק להתנדב". בין התפקידים שצדו את עינו היה תפקיד מאמן כושר קרבי. "לא ידעתי אז כל כך מה זה אומר", הוא אומר, "אך כל החיים עסקתי בספורט וגם אחרי שאובחנתי בסוכרת המשכתי לשמור על רמת כושר מאוד גבוהה".

     

    לא ויתר לעצמו, וגם לא למחלה. יובל טייר
    לא ויתר לעצמו, וגם לא למחלה. יובל טייר

     

    יובל שובץ כמדריך כושר קרבי ביחידת מגלן, אך גם שם הדברים לא זרמו על מי מנוחות. "הצבא הוא גוף מאוד טוב, אך משתדל להימנע מתביעות כי הוא מאוד חשוף לדברים האלה", מסביר יובל. "כשהגעתי הייתי צריך לצאת לקורס מד"ס של שלושה חודשים ולא קיבלתי אישור כי לא הייתה מרפאה קרובה והצבא לא רצה לקחת סיכון". גם במקרה הזה הוא לא ויתר. "התגייסתי עם רמת מוטיבציה – לא של מאה אחוז, אלא מאתיים", הוא מספר בגאווה. "יצאתי לקורס מדריכי כושר של שבוע רק על מנת לקבל את ההסמכה, ומשם המשכתי להעביר את האימונים כמו כולם".

     

    כשחזר מהקורס היה נדמה שיובל מגשים את חלומו הצבאי בדיוק כפי שרצה. לאט-לאט החל להעביר את אימוני היחידה השונים: החל מריצות ועד אימוני כוח. כעבור כמה חודשים התחיל להשתתף במסעות ביחד עם הלוחמים, דבר שהיה חשוב לו עד מאוד.

     

    "אצלנו ביחידה מדריכי הכושר היו מצטרפים למסעות עם הלוחמים: החל ממסעות של חמישה ק"מ עד למסעות כומתה", הוא אומר. "אני עשיתי ביחידה שלי חמישה מסעות כומתה, וכל אחד מהם היה מעל 65 ק"מ. בגלל שאני אוהב לאתגר את עצמי עשיתי את זה גם עם ציוד מלא: ביגוד צבאי, נעליים, נשק – כמו לוחם לכל דבר". המפקדים ראו את מסירותו של יובל לתפקיד וכאות הזדהות אף נתנו לו להוביל את שני המסעות האחרונים, והוא והמ"פ הלכו יחד בראש.

     

    אך זה לא היה הסוף של מערכת היחסים הבירוקרטית של יובל עם הצבא. לקראת סוף שירותו החליט שהוא רוצה להיות קצין, אך גם כאן הקשתה המערכת. לבסוף, יום לפני שיצא לחופשת שחרור, ובתום שורת דיונים עם שרשרת של קצינים בכירים - הוחלט לאפשר לו לצאת לקורס הנכסף. "יצאתי משם וכבר ידעתי שבצבא אני לא אמשיך, פשוט היה מאוד חשוב לי לנצח את המלחמה הזאת בשבילי - וגם בשביל אנשים סוכרתיים שיגיעו אחריי. זה היה שירות לא קל, מלא במלחמות אישיות מול גוף צבאי, וזו התמודדות מאוד לא פשוטה", הוא מספר.

     

    "אוהב לאתגר את עצמי". יובל טייר
    "אוהב לאתגר את עצמי". יובל טייר

     

    ללכת אחרי החלום בכל מחיר

    לאחר הצבא עבד יובל כחצי שנה בחוות עזים ליד שדה בוקר, ושגרת יומו הייתה אינטנסיבית: עבודה סביב השעון שבחנה את התמודדותו עם המחלה. יובל מתאר את הקשיים והמאבק כהתמודדות יומיומית שאינה נגמרת: "זה משפיע מהבחינה הכי פשוטה שאתה צריך להיות מודע לעצמך בכל רגע: לקום בבוקר, לבדוק סוכר ולראות אם אתה ברמות נורמליות או נמוכות. להזריק אינסולין אחרי כל פעם שאתה אוכל, לבדוק סוכר לפני האוכל ואחריו, לא לאכול מה שלא צריך לאכול, לאכול מה שכן צריך. להיות מודע מאוד לגוף ואיך הוא מגיב עם הסוכרת, בטח בשגרת חיים אינטנסיבית".

     

    לאחר מכן טס לחמישה חודשים למזרח. "לקחתי איתי תיק לא קטן של תרופות שהיו מספיקות לי לשנה", הוא מספר. גם בטיול לא חדל לאתגר את עצמו ולבחון את הגבולות. "עשיתי טרקים של כמה ימים בג'ונגלים, צלילות, טיפוסי הרים. המשכתי לאתגר את עצמי בדברים שחולי סוכרת היו נמנעים מהם מהפחד של 'מה יקרה אם'. זה משהו שאני לא כל כך מזדהה איתו כי בסופו של דבר אתה רוצה לחיות חיים כמה שיותר נורמליים, בלי משהו שיגביל אותך".

     

    כשיובל חזר לארץ החל ללמוד הנדסת בניין, אך משהו הרגיש לא נכון. "בסוף השנה השלישית אמרתי שזה לא בשבילי. תמיד ראיתי את עצמי בספורט, מקים עסק משלי. החלטתי לעזוב את הלימודים ולהתחיל קורס מאמנים", הוא אומר.

     

    יובל סיים בהצלחה קורס מאמני כושר ועבר לתל אביב. בשלוש השנים האחרונות בנה לעצמו שם של מאמן כושר בקרב קהילת הסוכרתיים. "לא קל להיות מאמן כושר בתל אביב, התחרות גדולה", הוא מסביר. "בגלל זה בחרתי להתבלט יותר בתחום של הסוכרת והפניתי את עצמי לנישה הספציפית הזאת".

     

    צפו ביובל בפעולה:

      

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

    בין שש לשבע זריקות ביום

    הקושי העיקרי שמזמנת מחלת הסוכרת הוא ההתמודדות היומיומית. "סוכרת נעורים מתאפיינת בתלות באינסולין חיצוני כך שלאחר כל ארוחה אתה צריך להזריק", מסביר יובל. "בגלל שאני אוכל הרבה ונמצא בתחום הספורט הרבה שנים, אני צריך להזריק שש-שבע זריקות ביום. זה נשמע נורא, אבל מבינים שאין מה לעשות. זה משהו שלא נעלם, וצריך לדעת לחיות עם זה בצורה הכי אופטימית שאפשר".

     

    הוא סבור שדווקא בשל קשיים אלו ההיענות לשירותיו היא גדולה. "בן אדם עם סוכרת שרוצה להתאמן בדרך כלל מלווה בכל מיני חששות ופחדים של 'מה יקרה אם'", מסביר יובל. "במקרים כאלה הם מעדיפים ללכת לבן אדם כמוהם שמבין, שבא בעצמו עם הרקע של המחלה. הניסיון העצמי מאוד תופס אנשים. כשיש לך עוד בן אדם לדבר איתו במשך שעה שלמה של אימון, זה נותן לך ערך מוסף של לפרוק קצת מהתסכול של המחלה".

     

    "לחיות עם המחלה בצורה הכי אופטימית שאפשר". יובל טייר
    "לחיות עם המחלה בצורה הכי אופטימית שאפשר". יובל טייר

     

    כיום, בגיל 28, יובל כבר הוכיח לעצמו ולאחרים שאין דבר העומד בפני הרצון. "יש לי כמה עשרות מתאמנים. 80-70 אחוז מהם סוכרתיים, ואצל כולם יש שיפור מאוד חיובי: גם במחלה וגם מבחינת המשקל. השלב הבא בכל העניין העסקי זה לפתוח מקום שבאמת ייתן מענה למתאמנים שלי ולסוכרתיים אחרים", שוטח יובל את תוכניותיו לעתיד.

     

    למתאמנים סוכרתיים יש לו לא מעט טיפים, כמובן. "דבר ראשון לא לפחד", הוא אומר. "כן לאתגר את הגוף ולתת לו את אקסטרה המאמץ. דבר שני זו מודעות למחלה: חשוב לקחת אותה בשתי ידיים ובאמת להיות אחראים כמה שיותר. הדגש הראשון לסוכרתיים הוא לאזן את המחלה על מנת להתמודד איתה בצורה הכי טובה שאפשר. ככל שנהיה יותר אחראים, ככה היא תלך אתנו יד ביד. המחלה הזו בוגדנית כשמתייחסים אליה לא יפה ופועלת טוב מאוד כשמתייחסים אליה יפה. שימו לב למה שאתם אוכלים ועשו פעילות גופנית מגוונת, בין אם זה אימוני כוח או אירובי. אל תיתנו לשום דבר לעצור אתכם".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מסוכרת נעורים ל-100 ק"ג שרירים: יובל לא ויתר למחלה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים