שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ציפורניים ללידה קלה: המאגיה בשירות היהדות
    ראש של כלב שחור עם פרק מתהילים גירש שדים, ולחש חזק גירש חוטפי תינוקות: מאות בשנים עסקו יהודי גרמניה ב"מאגיה יהודית" וסייעו לנוצרים ויהודים גם יחד. ד"ר נמרוד זינגר יצא למסע בעקבות "בעלי השם" ו"הנשים החכמות" וגילה למה לא היה ציד מכשפות יהודיות

     

    צילום: אלי סגל, יוגב אטיאס

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    מי היו "בעלי השם" ו"נשים חכמות?" איך השתלבה הרפואה המודרנית עם התפיסות המאגיות של הרופאים עצמם? ולמה יהודים לא "צדו" מכשפות , אלא ראו בהן נשות מקצוע לגיטימיות? ד"ר נמרוד זינגר חקר רבות את יחסה של יהדות מרכז אירופה למאגיה ולרפואה במשך מאות בשנים עד למאה ה-17 – ונתקל בטקסטים וריטואלים שכאילו לקוחים מ"הארי פוטר" בגרסה יהודית.

     

    עוד תרבות בערוץ היהדות:

     

    כעת הוא מכנס בספר חדש, "בעל השם והרופא" (הוצאת אוניברסיטת חיפה ו"ידיעות ספרים") את המיתוסים והאמיתות של העיסוק במאגיה ורפואה בקרב יהודים בגרמניה בתקופה זו.

     

     

    "אני חייב להודות שאותי באופן אישי זה מאוד משעשע, ואני מאושר כאשר אני מוצא סגולה אקזוטית עם כל מיני רכיבים מעניינים", אומר ד"ר זינגר (39), מרצה בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון ובמכללה האקדמית אחווה. "אבל מעבר לשעשוע, יש פה הזדמנות אמיתית לראות איך נתפסה הרפואה באותה התקופה באופן בלתי אמצעי.

     

    <<הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק  >>  

     

    "הרבה פעמים אנחנו קוראים יומנים של רופאים ואומרים שלפי התפיסה המודרנית הדברים האלה לא אמורים להיות שם, אבל הם שם. ההסתכלות על הנושא מאפשרת לנו לשבור את ההפרדות בין רפואה עממית לרפואה מלומדת ולראות איך הרפואה משתנה עם השנים - לא מתוך עמדה ביקורתית אלא מתוך ראיית המציאות.

     

    "גם התפיסה הבריאותית שלנו היא תפיסה מדעית זמנית, הנובעת מתוך התרבות שלנו. אין דבר כזה מדע ניטרלי ואובייקטיבי. מה זה 'בריא'? איך נגדיר מצב של חולי? ומה על הבדלים מִגדריים? אולי בעוד 300 שנה ישתעשעו היסטוריונים מהאופן שבו אנחנו הבנו את הרפואה".

     

     

    בתקופה הקדם-מודרנית וכן בראשית המודרנה, שבהן עוסק הספר, היו שימוש בלחשים, השבעות ופרקטיקות מסוימות חלק בלתי נפרד מחיי היומיום של יהודים ונוצרים, נשים וגברים, מלומדים ובורים. דת ומדע, קבלה ורפואה עממית שימשו אז בערבובייה. חלק גדול מהטיפול בחולים בתקופה זו, אצל "אנשי שם", רופאים או "נשים חכמות", היו מיזוג של אלה גם יחד.

     

    "ככל שנכנסתי לעיסוק האקדמי במאגיה, הבנתי שאי אפשר לחקור את הנושא בצורה מבודדת, ויש לשדך אותה למשהו קונקרטי ו'ארצי' בחיי היומיום של היהודים בתקופה. מאגיה לא הייתה תחום נפרד, כמו שאנחנו מסתכלים על זה בעיניים המודרניות שלנו, אלא חלק ממארג החיים ותפיסת העולם שלהם ברפואה, במשפט, במדע ובכל תחום אחר. בלי להבין את האופן שבו לקחה המאגיה חלק פעיל בחיים של האנשים באותה התקופה, אי אפשר באמת להבין את תפיסת עולמם".

     

    מאגיה אחת - ליהודים ולנוצרים

    זינגר מפרק באופן ברור הנחות יסוד שונות שיש לציבור הרחב בכל הנוגע לעיסוק במאגיה. הוא מוכיח שלא רק רופאים עסקו בכך, אלא גם "בעלי השם", כלומר מי שעסקו בשיטות של קבלה מעשית ורפואה עממית בקרב האוכלוסייה היהודית. אין מדובר בדמויות שוליים, כי אם ברבנים בעלי מעמד חברתי. חלקם קנו את עולמם דרך המוניטין ה"מאגי" שיצא להם.

     

    "התפיסה הזו ש'בעלי השם' היו רופאי אליל שפעלו רק בקרב השכבות הנמוכות של החברה היהודית, כאילו שלא הייתה להם גישה לרפואה 'אמיתית', מתבררת כשגויה. 'בעלי השם' הגיעו מכל שכבות החברה", קובע זינגר. "לצד אנשי המעמד הנמוך, יש שורה ארוכה של רבנים חשובים – למשל, רבי יהונתן איבשיץ, שעם קהל לקוחותיו נמנו גם נוצרים רבים. ההנחה מתבססת על כרזות בגרמנית המציגות את פועלו של הרב איבישיץ לקהל הלא יהודי.

     

    "השימוש במרפאים ובכישוריהם חצה מחסומים דתיים, ולמעשה יהודים רבים גם נהרו למרפאות נוצריות, אפילו כאלו שנודעו כמכשפות, ונוצרים טופלו אף הם בידי מרפאים יהודים. לא הייתה הפרדה".

     

     

    הזליגה הטיפולית בין נצרות ליהדות שמתאר זינגר התקיימה גם באמצעי הטיפול עצמם. "נקודת המוצא שלי במחקר היא שיהודים ונוצרים חלקו בעצם תרבות אחת", הוא אומר. "אנחנו רואים שימוש באותה טרמינולוגיה. חלק גדול מהתפיסות המאגיות הנוצריות מופיעות גם במקורות יהודיים. דרכי הטיפול זהות אחת לאחת. יש המון במשותף".

     

    עם זאת הוא מדגיש כי יש גם הבדלים: "חשוב להגיד שהמאגיה היהודית שואבת ממקורות מאוד מוקדמים ושונים. כשרואים בספרי רפואות סגולה שהגיעה מלשכת הגזית בבית המקדש, או ניתנה מרזיאל המלאך לאברהם אבינו – יש להבין שחלק גדול מהפרקטיקות המאגיות, דוגמת אלו, שואבות ממקורות מוקדמים. אפשר להגיד שבמידה מסוימת המאגיה היהודית נוטה יותר לפרקטיקה לשונית: שמות קדושים, מלל והשבעות. בכוח השפה לחולל שינויים של ממש בעולם החומר, והתמה היהודית הזו נכנסה גם אל תוך העולם הנוצרי המלומד".

     

    "מכשפה לא תחיה"?

    "נשים חכמות" היא קטגוריה נוספת שאליה מתייחס זינגר - חלקן בעלות כישורי מיילדוּת או רפואה שונים. שמות יש במידה ובמשורה, ופרטים ביוגרפיים - עוד פחות. "במקרה שלהן מאוד קשה לתת תשובות בצורה מעמיקה. כל המקורות שיש לנו על הנשים האלו הם מקורות גבריים, שמתייחסים אליהן בצורה עקיפה בלבד; פירורים שאיתם צריכים לנסות לשחזר ולהבין".

     

     

    הספר על שמותיו ותיאוריו מעלה שאלות לא פשוטות על התפיסה היהודית הפוסלת כישוף להלכה ולמעשה. מה גם שהשגשוג של טיפולים "מאגיים" היה בעיצומו של ציד המכשפות האירופי, "בניגוד לדעה הרווחת כי הוא היה שכיח בימי הביניים", קובע זינגר. 

     

    המוקד הגיאוגרפי שבו רוכז המאמץ לביעור הכישוף, שהוביל לשרֵפתן של אלפי נשים ומקצת הגברים, הוא גרמניה. "הכישוף זה אופציה מאוד ריאלית באותה התקופה. בשנות השישים הניחו כי רוב המכשפות היו מרפאות, והממסד הגברי השתמש בקונספירציה הזו של 'מכשפות' כדי להיפטר מתחרות, אך זו תאוריה חסרת כל בסיס.

     

    "במבט על משפטי כישוף ניתן לזהות את הרקע החברתי. הנאשמות הן נשים, על פי רוב מבוגרות ועריריות משולי החברה, שנסיבות חברתיות הובילו להוצאתן להורג, לרוב כתוצאה מהשלכה של פחדים על נשים שחיו בשולי החברה.

     

    "בחברה היהודית אין צֵיד מכשפות. אין מקרה שנתקלתי בו שהקהילה היהודית האשימה מישהי או מישהו בכישוף. ההסבר לזה הוא היעדר המניע החברתי שהיה להאשמה בכישוף. החברה היהודית גם כך מסומנת כ'אחר' של החברה הנוצרית. אין צורך בהכפשה והמצאה של אויב חיצוני. בנוסף, אין לקהילה היהודית סמכות לבוא ולעסוק בדיני נפשות".

     

     

    ועם זאת, פערי תפיסה בין יהודים לנוצרים בכל הנוגע ל"כישוף מותר" ו"כישוף אסור" היו עילה לרדיפה, כפי שמצביע זינגר על המקרה של "בעל השם" ממנסבך בשם הירש פרנקל, שנידון למאסר באשמת כישוף לאחר שבספריו נמצאו השבעות לשדים.

     

    "במסורת הנוצרית מכשף מוגדר ככזה אם הוא שואב את כוחו מהשטן. ולכן אם שלטונות נתקלו ב'בעל שם' שעשה פנייה לשדים, כמו במקרה הזה, הם האשימו אותו. כאמור יש פה פער תפיסתי שהוביל לאשמה בכישוף".

     

    עטיפת הספר
    עטיפת הספר

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ציפורניים ללידה קלה: המאגיה בשירות היהדות"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים