לונדון - הוד מלכותה

לונדון תכל'ס:

אוכלוסייה: 6,967,500 תושבים בלונדון רבתי.

מטבע: פאונד. אחד המטבעות החזקים בעולם.

אקלים: בניגוד למה שנהוג לחשוב, מזג-האוויר בלונדון נוח למדי. נכון שינואר, פברואר ומרץ יכולים להיות קרים מאוד, אבל בקיץ הטמפרטורות נעות סביב ה-20 מעלות, וזרזיפי הגשם עדינים ולא מעיקים.

מתי לנסוע: לונדון יפה בכל עונות השנה. הסתיו מרהיב בעלי שלכת אדומים, החורף הקודר מתאים לצבע הבניינים העתיקים, באביב הפריחה עוצרת נשימה, ובקיץ תענוג לשוט על התמזה. באוגוסט הכי פחות נעים, משום שמיליוני תיירים מציפים את העיר.

לינה: בתי-המלון בלונדון יקרים להחריד. מלון מפואר כמו הדורצ'סטר יכול לגבות מחיר של 400 פאונד ללילה. בתי-מלון פחות מפוארים במרכז העיר מבקשים בלי להתבייש 140-130 פאונד לאדם בחדר זוגי. אם מוכנים לצאת מהמרכז יש גם מציאות. ההצעה הכי זולה שאני נתקלתי בה היא "הפנסיון של ברברה", 15 פאונד ללילה, בגולדרס גרין, קרוב מאוד לרכבת התחתית. השירותים והאמבטיה אומנם במסדרון, אבל זה זול ונקי.

תחבורה: הכי קל והכי מהיר לנסוע ברכבת התחתית, ה"טיוב". עיר שלמה חיה ופועמת מתחת לאדמה, ואי-אפשר לתאר את לונדון הענקית בלי התחתית שלה, שמקצרת את המרחקים העצומים. קחו מהאיש האדיב שבדלפק מפה קטנה של ה"טיוב", שתהיה לכם תמיד בארנק. האוטובוסים זולים יותר, איטיים ולא עומדים בלוח הזמנים המובטח. בכל זאת, כשיש לי זמן אני מעדיפה את האוטובוס בגלל הקומה השנייה. זו הזדמנות לראות את רחובות לונדון מלמעלה. המוניות השחורות של לונדון מפורסמות לא פחות מהאוטובוסים האדומים. נוח מאוד אם נמצאים במרכז העיר. נסיעה למרחק שני רחובות תעלה בערך שני פאונד, נסיעה של עשר דקות יכולה להגיע לעשרה פאונדים.

מועדונים: ראשית, תקנו את ה"טיים אאוט" השבועי. תמצאו שם כל מה שקורה בעיר על מאות מועדוניה. לאוהבי הריקודים, "באר רומבה" בסוהו הוא אחד המקומות הטובים בעיר. כל יום יש בו סוג אחר של מוזיקה.

מסעדות: כ-6,000 מסעדות בעיר, כך שמובן מאליו שאי אפשר להמליץ על כמה מסעדות בלי לקפח מאות אחרות, טובות לא פחות. ובכל זאת, הנה כמה שמות מומלצים: "בלובירד", אחת ממסעדותיו של סר קונרן - חוויה עיצובית לא פחות מאשר גסטרונומית. סגנון האוכל הוא מה שמכונה "אירופי מודרני".

"יאס" היא מסעדה פרסית שזכתה בפרס המבקרים של הטייים-אאוט. מסעדה קטנה, אינטימית לא מדי יקרה וטעימה ביותר (רח' המרסמיט 7). "מטסורי" היא מסעדה יפנית שזכתה לתואר "הטופ שבטופ" על-ידי מבקרי האוכל (בארי סטריט 15, בחלק הדרומי של העיר).

אוכל ברחוב: המאכל הלאומי, המקביל לפלאפל שלנו, הוא הפיש אנד צ'יפס (דג מטוגן, שמזכיר את מה שנקרא אצלינו פילה מטוגן). מסעדות אלה פזורות בעיר, והמחירים נעים בין 5 ל-10 פאונד. בעיקרון, האנגלים לא אוכלים תוך כדי הליכה ברחוב.

קניות: רחוב אוקספורד הוא אכן אחד מאזורי הקניות המפורסמים בעולם, ואי אפשר להתעלם ממנו. סיור רגלי לאורכו, ולאורך רחוב ריג'ינט המסתעף ממנו, מכסה את רוב החברות הגדולות. כמה טיפים לקניות באוקספורד: 1. ככל שהולכים מזרחה מהמרכז אפשר למצוא חנויות זולות יותר. 2. אל תלכו לקניות ב17:00 אחר-הצהריים בעונת הסייל. לא תראו את הסחורה מרוב אנשים. 3. במקום ללכת עם המון שקיות ביד, תכינו לעצמכם תיק גדול שיכיל את כל הקניות היומיות. רחוב ג'רמיין הוא רחוב קניות קטן שיוצא מפיקדילי. לכאן מגיעים כדי לראות עולם הולך ונעלם. זוכרים את התוכנית "מישהו מטפל בך?" - רחוב ג'רמיין שומר על רוח המקור. השירות האנגלי הישן, הקופות המצלצלות, הקירות ספוני העץ, כל אלו עדיין כאן.

חינם: ה"בריטיש מיוזיאום" הוא ענק, אינסופי ומי שרוצה להוסיף דעת, זה המקום בשבילו. אין גבול לאוצרות ולידע - והכול בחינם. רק תבואו. בית הפרלמנט, הבניין המרשים שבדרך-כלל רואים אותו מבחוץ, פותח את שעריו בימים מסוימים למבקרים, כולל אפשרות לשבת ולשמוע את חברי הפרלמנט במהלך הדיונים.

אטרקציות לילדים: מסעדת ה"ריין פורסט קפה" בשפטסבורי אבניו. תוכים מדברים, מפלי מים, קולות של יער והרבה הרבה אקשן בחנות-מסעדה מיוחדת לילדים, שנותנת תחושה של טיול בג'ונגל. תלכו איתם גם לחנות הצעצועים המלי'ס בריג'נט סטריט 196-188. אחת מחנויות הצעצועים הגדולות והמפורסמות בעולם.

מקדש הינדי נדיר

בחיים לא הייתי שולחת אף אחד לניסדן, אלמלא המקדש המופלא שנמצא שם. בתוך לונדון, מרחק חצי שעה ממרכז העיר, יש מקדש הינדי נדיר שמעט מאוד תיירים יודעים על קיומו. משום מה הוא לא מופיע ברוב ספרי התיירות, ואפילו תושבי לונדון עצמם כמעט שלא יודעים על קיומו. הסיבה העיקרית היא מיקומו הלא אטרקטיבי.

המסגד הגדול בריג'נט פארק מוכר לא רק מפני שמתקהלים בו אלפי מוסלמים מדי שבוע, אלא גם משום שהוא נמצא במקום מרכזי, וכמובן בזכות הכיפה הלבנה שלו החשופה לעין כול. שכונת המגורים ניסדן, לעומת זאת, נמצאת בחלק הצפון-מערבי של לונדון, ליד ציר התנועה רב המסלולים של נורסיקולייר. היא בסך-הכול עוד שכונת מגורים, אחת מתוך עשרות, ואפילו לא מהיפות שבהן. המפגש בין הסביבה הלא מלבבת ליופיו של המקדש הופך את חוויית הביקור בו למשהו קצת מוזר, כמעט מיסטי.

המקדש נבנה לפני שנים ספורות במהירות שיא - שלוש שנות בנייה. זהו המקדש הגדול ביותר של הדת ההינדית באירופה כולה, וקרוב לוודאי גם היפה ביותר. הוא עשוי כולו מאבן שיש לבנה ואין בו שום דבר העשוי ממתכת. האבנים מונחות זו על גבי זו ונתמכות על-ידי משקלן בשיטת בנייה עתיקת יומין. 2,828 טון של אבנים שהובאו במיוחד מבולגריה ו-2,000 טון של שיש קרארה טופלו בידי 1,500 אומני אבן שהובאו מהמזרח במיוחד ללונדון. מלבד חרשי האבן ומומחי הגילופים העדינים, עבדו בבנייה עצמה יותר מאלף איש בהתנדבות.

את החזון וההשראה להקמת המקדש ולבנייתו סיפק הקדוש ההינדי פארמוק סוואמי מהראג'ה, ממשיך דרכו של הקדוש לורד סואמינראיה, שעל-פי דרכו ותורתו מתנהל המקדש. בתוך המקדש יש תערוכה שמטרתה לקרב אנשים אל ההבנה של עיקרי הדת ההינדית. תמורת תשלום של שתי ליש"ט אפשר גם לבקש לראות את הסרט המוקרן במקום, המסביר את תהליך הבנייה המסובך ואת עקרונות התורה.

הדת ההינדית קדמה לכל הדתות האחרות המוכרות כיום. זוהי דת רכה וצנועה, המתבססת על עקרונות של שלום ואהבה. בעיקרון, כל אדם מוזמן למקדש, משום שאחת מאושיות הדת ההינדית היא היותה פתוחה לכל אחד, בלי קשר לדת, צבע או לאום. אין לדת ההינדית אדם אחד שנחשב לאביה. שלא כמו דתות אחרות, להינדים לא היה נביא כמו מוחמד או משיח כמו ישו, אלא אבות מייסדים רבים שכל אחד מהם תרם מחוכמתו ומהבנתו, ובמשך השנים התגבשה הדת, שהיא אוצר של חוכמה וידע אנושי. בודהא למשל, נחשב לאחד הפילוסופים הגדולים של ההינדואיזם, אבל לא היחיד שבהם. דמותו מוצגת על אחד מעמודי המקדש הפנימיים, בין קדושים אחרים. הדת ההינדית השפיעה על כל העולם העתיק. אבות האנושות למדו אותה, הושפעו ממנה, וינקו ממנה את הבסיס לתרבויות החדשות שנוצרו באלפי השנים הבאות. ההשפעה ההינדית אינה מתמקדת רק במזרח-הרחוק, אלא הגיעה גם למצרים העתיקה וליוון הקדומה.

בכניסה למקדש עוברים דרך אולם ענקי שעשוי כולו בעבודת יד מרהיבה של פיתוחי עץ. כל אחד מהבאים מתבקש לחלוץ את נעליו ולהפקיד במלתחה את חפציו האישיים. אל המקדש נכנסים בלי הטלפונים הסלולריים או הארנקים. המקום משמש כמרכז לדת ההינדית, אבל גם כמקום ריכוז לבני הנעורים, מרכז הרצאות ולמידה רוחנית. המקדש נמצא בברנטפילד רוד, ניסדן, מס' 105. טל' לפרטים נוספים: 9652651-0181. פקס: 9612444-0181.

איך מגיעים? לוקחים את קו הרכבת התחתית ג'וביליין (הקו האפור) מהווסט-אנד, לתחנת ניסדן. המקדש נמצא במרחק 15 דקות הליכה. אפשר, מתחנת הרכבת התחתית "וומבלי פארק", לקחת אוטובוס פי.אר 2 ישר למקדש. מקו התחתית "בקרלו ליין" אפשר לרדת בתחנת הרלסדן ומשם לקחת אוטובוס מספר 206. צריך לבקש מהנהג שיוריד אתכם בתחנת האוטובוס "ברנפילד".

כפי שניתן להבין, הריחוק של המקדש הוא הסיבה העיקרית שהוא לא הפך עדיין לאתר תיירות חובה, כפי שמתבקש מיופיו. אין מה לעשות במקום אחרי הביקור באתר, והדבר היחיד שמושך אליו תיירים רבים הוא חנות הרהיטים הענקית "איקאה", הנמצאת ממש מעבר לכביש. זהירות! זהו כביש מהיר בן כמה מסלולים. אם בא לכם להתרענן במסע קניות אחרי החוויה הרוחנית, חצו את הכביש רק במעברים המיוחדים לכך.

יער הפרא של המפסטד

יש בלונדון המון אירועים מיוחדים שלא כדאי לפספס. באפריל נערך המרוץ השנתי הצבעוני הנקרא "לונדון מרתון", בהשתתפות 30 אלף איש. נקודת ההתחלה היא בבלקהיט והסיום בארמון בקינגהאם. זהו אירוע משעשע לא רק לרצים, אלא גם למתבוננים, משום שחלק מהרצים מגיעים מחופשים ויש הרבה שמחה באוויר. במאי מתקיים הפסטיבל של קובנט-גארדן. זהו פסטיבל של אופרה הנערך מדי שנה באזור המקורה והנפלא של השוק הישן. חלק מהמופעים בחינם. יולי הוא החודש של פסטיבל המוסיקה הקלאסית, עם המוני אירועים ברחובות ובתוך הכנסיות. כל שנה, ב-24 וב-25 באוגוסט, חוגגים את הקרנבל של נוטינג היל. האנגלים טוענים שזה הדבר הכי קרוב לקרנבל בברזיל: ריקודים ברחובות, מופעים מוסיקליים, תחפושות, תזמורות ג'אז. בקיצור, שמח.

לונדון היא עיר כל-כך גדולה, שתמיד כדאי לקחת בחשבון יותר זמן ממה שהתכוונתם להקדיש כדי להגיע מנקודה מסוימת למקום אחר. ועוד עצה: אם יש לכם אפשרות וכוח, לכו ברגל. תמיד באיזושהי סמטה יתגלה לכם בית עוצר נשימה, איזה עץ עתיק, פאב שחבל להחמיץ, ובכלל, משהו נחמד יקרה. אפשר בהחלט לשוט בתמזה כדי להגיע ממקום למקום. ברור שזה לא הכי מהיר, אבל בטוח הכי יפה. יש שירות מוניות-סירות קבוע בלונדון ברידג', בגריניץ' ובעוד מספר נקודות לאורך הנהר.

פארק המפסטד הית' הוא אחד הפארקים היפים בלונדון ומומלץ לערוך בו טיול רגלי. הפארק הזה שמר על צביון חצי פראי, יש בו חלקים של הליכה בתוך היער, וכל זה קורה כמעט במרכז העיר. הפארק גובל בשכונות המפסטד, היי גייט וגולדרס גרין. לצורך ההליכה צריך להצטייד במפה של האזור (מדריך המפות של לונדון (Z-A) ניתן לרכישה בכל חנות ספרים וחנות לציוד משרדי). מתחילים את ההליכה בנקודה שנקראת פרלמנט היל. זו אחת מנקודות התצפית היפות על העיר. בקצה הפארק אפשר לראות את האגמים הקטנים בגבולו הצפוני. ממשיכים ללכת לכיוון האגמים. מכאן ואילך תישארו לאורך המים עד סוף הטיול. תעברו לאורך ששת האגמים הקטנים, שאחד מהם משמש בקיץ כבריכת שחייה. מותר להאכיל את הברווזים בחתיכות לחם קטנות, אלא אם מצוין אחרת. באגם השישי פונים שמאלה, לעבר שתי הבריכות האחרונות. שם, אל מול עיניכם, תראו את הבית היפה שנקרא בית קנווד. תערוכת הציורים שבו פתוחה לקהל הרחב, והיא כוללת פורטרט של בעל הבית, שצייר רמברנט. הכניסה חינם. את הטיול אפשר לקנח במסעדה שמאחורי הבית. מכאן צריך לצאת אל הכביש, המפסטד ליין, וללכת עוד כקילומטר לכיוון המפסטד עד שמגיעים לצומת. שם כבר אפשר לתפוס מונית, או לחילופין, אם עדיין יש לכם כוח, ללכת ברגל לרחוב הראשי של המפסטד - היט סטריט. הוא מלא חנויות ובתי-קפה קטנים ולא פחות יפה מהפארק.

לקפוץ לפאב אירי

אז מה עוד אסור להחמיץ? כמובן, את המיסה של יום שבת או יום ראשון בקתדרלה הגדולה של סנט פול. למה? בגלל שאין עוד בניין כזה, בגלל הקולות מן השמים ובגלל האקוסטיקה. אם יושבים מתחת לכיפה עצמה אין כיופי הזה באוזניים. באביב חייבים, פשוט חייבים, ללכת לגני קיו, ובכל ימות השנה אפשר לטייל לאורך התמזה (התחנה האחרונה של הקו הירוק בתחתית). גם את המסע ברכבת-ללא-נהג של הדוקלנד'ס (עולים בתחנת התחתית "בנק").

ועוד ברשימת החובה: הכולבו "ליברטי" בריג'נט סטריט, בגלל שהוא כל-כך אנגלי וכל-כך עתיק. רק תסתכלו על המעליות הישנות. ואם אתם בסביבות רחוב אלדוויץ' (באיזור התיאטראות) תיכנסו לדקה למלון "אלדוויץ' 1", הבית הראשון ברחוב, ותעלו ותרדו במעלית. לזה האנגלים מתכוונים כשהם אומרים "קול". המועדון של המלון הוא אחד המקומות הכי חמים בעיר. תלכו לפאב אנגלי עתיק. יש אחד כזה בכל קרן רחוב, ובמקומות מסוימים הם נראים בדיוק כמו שנראו לפני 300 שנה. אני לא מבינה גדולה בבירה, אבל הבנתי שאין קשר בין מה שאנחנו שותים בתור בירה בארץ ל"ביטר" האנגלי או ל"סטאוט" האירי. חייבים לאכול פעם במסעדת "פיש אנד צ'יפס" כדי להבין מהו המאכל האנגלי המסורתי, אבל אל תמהרו להזמין את המאכל הלאומי הנקרא "קידני פאי". כן, ולכו לראות איך בין 5 ל-6 מדי יום מתמלאים רחובות הסיטי במאות גברים שכולם לבושים אותו הדבר: חליפה מהודרת, עניבה ותיק יד (שלא לדבר על זה שהם נורא חתיכים). בניו בונד סטריט תראו איפה מתלבשים העשירים. אי אפשר לקנות כלום, אבל שווה לראות על מה מדובר. באזור שנקרא "מייפר" תחצו את הרחובות לאורך ולרוחב. שוב, רק עשירים גרים כאן, אבל לא עולה כסף להתמוגג מהבניינים. ביום של הופעה טובה שווה לקפוץ לפאב אירי ולראות איך האנשים למודי הסבל האלה יודעים לשמוח. לכו למסעדת הסושי "יו" בפורטלנד סטריט 52 (בסביבות אוקספורד, קרוב לתחתית של טוטנהאם קורט רוד), ואל תשאלו למה. פשוט תלכו ותראו.

לונדון היא עיר הבירה של התיאטרון. יש בעיר 100 תיאטראות, 50 מהם, ממוסדים, בווסט-אנד, ו-50 תיאטראות פרינג', ניסיוניים. גם קניות, כמובן, הן להיט גדול בעיר, שפותחת 30 אלף חנויות מדי יום עבורכם הלקוחות. טיול לילי חווייתי הוא לקפוץ לבניין הפרלמנט, לחצות את הגשר ולראות איך העיר נראית כשהיא מוארת בתאורה המיוחדת של לונדון. הכי כדאי להגיע כמה דקות לפני חצות. כך נראה בניין הפרלמנט המואר בלילה והנה, בעוד דקה, ישמיע הביג-בן את מנגינת 12 הצלצולים שלו. כמובן, אל תשכחו שבלונדון ההגה בצד ימין ונוהגים בצד שמאל, אז להסתכל טוב לצדדים (הנכונים!) כשהולכים ברגל, ועל אחת כמה וכמה להיזהר אם אתם נוהגים בעיר (ממש לא חייבים). לפי הספר של אבי שפילברג על לונדון, המנהג לנסוע בצד השמאלי של הכביש מקורו בתקופה שבה כלי הרכב היו סוסים. כאשר אנשים רכבו על סוסים, הם היו צריכים להיות מוכנים למצב שהרוכב הבא ממול הוא אויב שמתכוון להתקיף. ואז, צריך היה לרדת מהר מהסוס ולשלוף את החרב ביד ימין. את רתמות הסוס היה צריך להמשיך להחזיק, ביד שמאל, כמובן. ומכאן ההחלטה שהצד השמאלי הוא הצד שבו רוכבים.

הכתבה פורסמה בידיעות אחרונות בתאריך 31.3.99