רומנטיקנים חסרי תקנה

אספתי את "שכבת צמרת" משבט יפו של לפני 30 שנה והקמנו שבט צופים על האי באמצע הכנרת.

חיים לקח את הסנדות והרים מגדל מלא כפיתות מרובעות ואריה היה סמן ימני במסדר הראשון על האי. לימין שור אבסולוטלי שור.

השבט היה כל חיינו, בנאמנות דביקה העמסנו על כתפנו את כל תולדות העם היהודי וצעדנו במשעוליו.

"אני נשבע" צעק לייזי, רגע אחרי שראה את הנוף באי. כולנו הבטנו בו בהתפעמות והתחלנו לשיר "אני רוצה לשתות קפה שיהיה לי טוב בפה".

"האי הזה הוא סמל לריחוק שלנו מעצמנו," אמר ג'ינג'י המדריך, "אנחנו זקוקים למסע מפרך כדי לדעת להנות משלוות הארץ המובטחת."

ישבנו במעגל והתווכחנו בשאלת טוהר הנשק. פעם האמנו שהנשק יכול להיות טהור בכך שנשתמש בו באופן מוסרי. במקום דרוך-ימין-שמאל-ימין-שמאל-ימין-שמאל, לאחור פנה, השלם-סובב הרם-הרם-צא...

עונת הדגירה הסתיימה על האי. הגוזלים הפכו את פלומות נוצותיהם האפורות חאקי לנוצות לבנות בוהקות.

החניכים יצאו למבצע ניקיון. אספו את כל שברי הבקבוקים שהשליכו הנרקומנים בגיחותיהם לאי. אספו את הדגלים היפים של חלומות הילדות, דגלים שאכלה אותם הרוח והזמן נגס בהם ברעבתנות גדולה. "ג'ימליה" צעק שקולניק בצריף הירוק, "תדמיינו לכם שאתם על אי בודד, ספינתכם נטרפה ואתם נחתתם על האי וברשותכם גפרור, צ'ימידן, חוט שפגט, מסטיק בזוקה ועניבה ירוקה עם פס לבן. איך אתם מסתדרים". "פחד" אמרה רות "מוכרחים לשיר את התקווה בסוף הפעולה כדי לשמור על מינון נכון של שפיות".

על אי ילדותנו היה מותר להאמין באטמוספירה של חופש. רקדנו את זכותנו ההיסטורית, שיחקנו סימני דרך, אחת-שתים-שלוש-דג מלוח, והתמזמזנו על החול הרך.

"נשמע ונעשה" קרא אבי אלקלאי, "נעשה ונשמע" ענינו לו בשאגה. אוניסונו.

על הים ריחפה סירת מפרש שקופה ואפופת עונג פרוע, חרטום הספינה נשק לגלים, האי הלך ונעלם לרגע אחד של בדידות הזויה ובמעגל הכי אינטימי של חיינו, מקום בו מולכים הרומנטיקנים חסרי התקנה, שם עוד שרים צ'רלי קצ'רלי.

ירידת מפלס הכנרת, שהגיע לקו אדום חדש (215- מ'), חשפה אי בלב האגם הגווע. שושו נתן, אמן בן תחומי, מנסה בשורת מיצגים על האי לעמוד על הקשר שבין אדם למקום, שנשחק תחת עול הכיבוש.