דולפינים במים, ציפורים בשמיים

בואו נעשה חשבון. כניסה לריף הדולפינים, במחירי 2001, עולה למבוגר 35 שקלים ולילד (מגיל 5 עד 15) 27 שקלים. שני מבוגרים עם שני ילדים ישלמו 124 שקלים דמי כניסה לחוף היפה. מכיוון שאסור להכניס צידניות, יוציאו בקלות עוד כפליים על אוכל בבית הקפה (שיש בו גם בר) או במסעדה שבאתר. אם יסתפקו בכך, יוכלו לבלות יום של נופש באחד המקומות היפים והמטופחים ביותר.

גן עדן בריף

חול לבן על שפת המים. שמשיות, עצים, בוגונוויליות פורחות, סככות ופרגולות מגינים מפני השמש. טווסים ותרנגולות מטיילים עם חתולים ולא מפריעים לבני אדם. יופי טבעי, לא "מעוצב". שלטים קטנים מכוונים את הדרך. פה קפטריה בשירות עצמי, שם בית הקפה הנעים, אלה השירותים הנקיים ושם חדר ההפעלה לילדים (בתשלום נוסף). הים כחול ודומם. השחייה מותרת בשטח מצומצם, מגודר, כך שהעובדה שאין מציל לא ממש מאיימת. פיסת מתיקות, שבשיא העונה מוצפת אנשים ובימי חול היא גן עדן קטן.

הבעיה היא בפיתויים הנוספים. צלילה או קורס צלילה, שחייה עם דולפינים או בילוי בבריכות המים המוצלות, כל אלה עולים מאות שקלים לכל בילוי. לא משהו שמשפחה רגילה יכולה להרשות לעצמה. כך שהמקום מומלץ למבוגרים בנפשם, כאלה שיכולים ליהנות ממראה הצוללנים הלבושים בחליפות צלילה שחורות, הנוהרים אל המים, מקולות הילדים שזכו לצלול עם דולפינים, ממראה חנות המזכרות והבריכות שבגן הבוטני, שבהן אפשר לצוף במי גשם, מי מלח או מי ים. אדם שיכול לראות בכל אלה חלק מהנוף ולא חלון ראווה קורץ, כדאי שימהר ביום חול אל הריף וייערך לשלווה ויופי.

מרכז עולמי לחוקרי ציפורים

גם בילוי בפארק המצפה התת ימי, שיט בספינה עם קרקעית שקופה ואכילה ברוב המסעדות, כל אלה תענוגות יקרים מאוד. פארק הציפורים, לעומת זאת, הוא בילוי מרתק וזול, אבל שונה לגמרי מכל האחרים. האתר עצמו, שהכניסה אליו חינם, לא מעניין. זו היתה פעם המזבלה של אילת, שניטעו עליה שיחים ועצים נמוכים והותקנו רשתות ללכידת ציפורים. מקווה המים שבמרכז השטח נראה כמו ביצה, ובקיצור, זה לא נראה כגן שעשועים. מה שמרתק אלה ההסברים וההדגמות שניתן לקבל במקום. כשד"ר ראובן יוסף, מנהל המרכז, מספר על חיי הציפורים הנודדות, הוא מדבר לפעמים בגוף ראשון, כאילו היה ציפור בעצמו.

בין חצי מיליארד למיליארד ציפורים עוברות מעל אילת מדי שנה ורבות מהן יורדות לנוח ולמלא את מכל הדלק, כלומר לאכול ולהשמין. אלה נודדות מן הקור של אירופה אל ארצות החום שבאפריקה. הן עפות מאות קילומטרים ביום ומשתדלות לעקוף את ההרים והים והיו מעדיפות לוותר גם על המדבר, אבל את זה הן לא יכולות לעשות. חלקן חוצה בטיסה פראית את מדבר סהרה (מרחק של 2000 ק"מ) והרוב בוחרות בישראל, שאין בה ים והרים וגם לא ממש מדבר. זו הסיבה שאפשר למצוא כאן מינים רבים של עופות, ובעקבותיהם צפרים מכל העולם. מי שעובר ליד הר ברך, לדוגמה, יראה שם תמיד אנשים מצוידים במשקפות.

פארק הצפרות הוא מרכז עולמי לחוקרי עופות (אורניטולוגים) מקצועיים וחובבים. וכולה צריף זעיר בקצה הפארק, אליו מובאות ציפורים שנלכדו ברשתות המותקנות בשטח. כל ציפור מגיעה בתוך שקית בד, מזוהה, נשקלת, נרשמת ומקבלת טבעת זעירה סביב רגלה. אחר כך משחררים אותה לדרכה. האם יש סיכוי לפגוש אותה שוב בין המיליארד שעוברות כאן בשנה? ובכן, זה קורה הרבה.

הסברים והדגמה במחיר 10 שקלים לאדם, וזה בילוי מעניין של שעה בקלות.

שני בתי קפה

באילת, כשמזמינים קפה הפוך מקבלים אותו בספל זכוכית גבוה שיש לו רגל קצרה. זה המנהג. כך שמי שמעוניין לשתות את הקפה שלו בספל רגיל, צריך לבקש זאת במיוחד. די מצחיק.

מעט מאוד בתי קפה אפשר למצוא על שפת הים. גם זה די מצחיק אבל רגיל בישראל. אחד הבודדים הוא סניף של רשת ארומה. עיצוב יאפי מצוי, שירות עצמי, ניהול חובבני, אבל המקום חדש, אולי יתמקצעו בהמשך. למעשנים מוקצים שלושה שולחנות לאורך הקיר, אבל הבידוד חסר משמעות מכיוון שבית הקפה די קטן. המיזוג בסדר גמור. רואים קצת חוף וים.

מקום חמוד במיוחד הוא קפה הפעמון ליד מלון דליה. לא על שפת הים ולא מרכז תיירות, פשוט בית קפה חביב, שקט, שהשירות בו מקצועי, הישיבה נוחה ובערב התאורה נעימה. הלקוחות ברובם אילתים. בכלל, כדאי לשים לב לאן הם הולכים. הבילוי היחיד בעיר הוא אוכל ושתייה, ותושביה לא בקלות יפלו למלכודות התיירים.

שתי מסעדות

גם בצפון שומעים הרבה על המאבק בעד ונגד גידול הדגים בכלובים בתוך הים האדום. שני גופים אינטרסנטיים נאבקים על אותה גזרת החוף שליד הגבול הירדני – אלה רוצים לעסוק שם בחקלאות הימית ואלה רוצים לבנות ארמונות. הטענה כאילו הדגים מזהמים את הים נשמעת לא הגיונית. ומה עם המכולה המסתורית שנפלה מאוניה ומונחת כבר חודשים לא רחוק משם, היא לא מזהמת? עד שלא ישכנעו אותי אחרת, אני בעד מגדלי הדגים. לכן הלכתי לממלכת הדניס, שיש בה חוות גידול, מרכז מבקרים ומסעדה.

זה לא נראה רציני, מרכז המבקרים. המסעדה, לעומת זאת, באמת מסעדה. מקום גדול, די סתמי במראהו, מוקף חלונות גדולים שבהם נשקפים הים והרי אדום. המעלה העיקרית היא טריות הדגים, מהמים למטבח ומיד אל השולחן. לא כדאי להתקשקש עם מנות אחרות שמציע התפריט (ניסינו סלט גדול והצטערנו), וכן כדאי ומשתלם לבחור בארוחה עסקית. מקבלים לפתיחה מבחר סלטים שרובם נחמדים מאוד (כרוב, כרובית, חצילים ואחרים) וסלסלת לחמניות מיותרות, ואחר כך דג דניס או לברק מטוגן או בגריל. דג טרי לא יכול להיכשל. לסיום, קפה או קינוח. השירות בסדר. טל' 08-6379898.

ממלכת הדניס נמצאת מאחורי מלון הרודס, ליד "הלגונה", אותו ניסיון שנכשל להקים עוד אטרקציה בדמות אגם. לא רחוק משם נפתח לאחרונה סניף של שיפודי התקווה. מעשה הגיוני. יש בעיר כמה מסעדות מתוחכמות, מעולות ויקרות, שכמו הריף, הן לא מקום בילוי לבעלי הכנסה ממוצעת. בין השיפודיות מצטיינת זו שבמלון דן, שיפודי הבוסתן. היא פתוחה גם בצהרים, שלא כרוב המסעדות האחרות שבסביבה.

נכנסים למסעדה מהטיילת, לא חייבים להיכנס למלון. המקום נקי ומרווח. אין מזגן אבל יש מאווררי תקרה יעילים. וזה מה שהגיע לשולחן: שתי כוסות לימונענע נהדרת, עשויה מלימון שנטחן בבלנדר יחד עם נענע; סלטי פתיחה טובים: כרובית, גזר, חצילים ועוד. סלט ערבי מצוין. פיתות טריות מהטבון. שיפודים יפים. ובחוץ פרחו הצאלונים שעל הטיילת, מאחוריהם השתרע החוף, אחריו ים ועל הים אוניה.