גם למיקרוגל יש רגעים קודרים

זה בסדר, מותר להתאכזב. מלכתחילה העיבה על "A.I – אינטליגנציה מלאכותית" העדרותו הכואבת של סטנלי קובריק המנוח, וגם אם, כפי שנמסר, ממילא התעתד גדול במאי תבל לשמש כמפיק הסרט בלבד, ספק אם היה מאשר את התוצאה שהונצחה על גבי הצלולויד. מכאן אין להבין שצוואתו הרוחנית של קובריק, כפי שבוצעה בידי סטיבן ספילברג, היא סרט נפל. ממש לא. "A.I" בפירוש אינו כזה – אף מצויות בו כמה מהסצינות המרשימות ביותר שנראו לאחרונה בקולנוע, וכן אפקטים מדהימים ששיאם בתיאור מנהטן השקועה כדי מחציתה במצולות – אלא שהסרט הוא בדיוק זה, כלומר מימוש צוואה. הוא נקרע, על כן, בין הקור האינטלקטואלי של קובריק לבין הכמיהה הספילברגית אל רגשי הילדות הכמוסים ביותר, במסווה של סיפור לפני השינה בעל טונים אדיפליים, והתוצאה בהחלט משונה.

אמרנו כבר פינוקיו?

הסרט, כפי שכבר ידוע, מבוסס על סיפור קצר מאת בריאן אלדיס, "צעצועי-על חיים כל הקיץ" שמו, והוא מתרחש בעולם עתידני, אחרי שהקרחונים נמסו והציפו חלקים נרחבים משטח כדור הארץ. דיוויד (היילי ג'ואל אוסמנט) הוא ילד-רובוט מדגם חדיש, כלומר בעל רגשות, שנבנה על מנת להעניק נחמה לזוג הורים שבנם יחידם נוטה למות. ההמשך כולל נטישה אכזרית, וגם מסע חיפוש אחר גאולה בחברתו של ג'יגולו מכאני (ג'וד לאו), אודיסיאה בת אלפיים שנות שבסופה מקווה נער הצעצוע להפוך לאמיתי. אל דאגה, השם המפורש פינוקיו עולה פה לפחות פעם אחת יותר מדי. מהאמור לעיל, אפשר להבין מה משך את קובריק אל הפרויקט, שכן העיסוק ברגש סינתטי מצוי הלוא ברוב סרטיו, כמו גם הרהור על אודות אותו מנגנון מכאני סבוך, שהוראות ההפעלה שלו משתבשות בדרך כלל, המוכר גם בשם "בן אדם".

הקול, אם כן, קול סטנלי, והידיים ידי סטיבן. מה שנראה על פניו כמו הבטחה לגירסת (שנת) 2001 של "אודיסיאה בחלל", כולל מבנה עלילתי משולש זהה וחלק חותם תואם, מתממש כאן כשעטנז מוזר, רוב הזמן גם מפתיע, שמנסה, אולי יותר מכל מה שעשה ספילברג בעבר, לגעת בחרדות ופנטזיות הילדות הכמוסות ביותר של צופיו. שכן, בסופו של דבר, יותר משהוא מספק רצף של הגיגים מוסריים ופילוסופיים נוסח "בלייד ראנר" ו"2001", שעניינם טשטוש ההבדלים שבין בני האדם ויצירי מעבדה דמויי אנוש, מעצב "A.I" על הבד את פנטזיית הילדות האולטימטיבית, זו של הילד השואף להתאחד מחדש עם אמו, וקושר אותה אל מהות הסיפור הקולנועי.

חרדת נטישה סינתטית

תחושה כבדה של מלנכוליה, של כמיהה עזה למשהו שאבד, רובצת על הסרט כמעט מתחילתו. החיפוש של דיוויד אחר הילד האמיתי שמעולם לא היה, האבל העמוק שהוא חש על האם שנטשה אותו, ושאיפתו להתנסות באותה חוויה ראשונית שנחסכה ממנו, זו של ההתמזגות עם האם האבודה והסקסית (שמעולם לא ילדה אותו) – הם הכוחות המניעים את "A.I" – למעשה, את יצירתו של ספילברג כולה – ומעניקים לסרט את אופיו הקודר כל כך. שהרי מה מייצגים אותם חוצנים ידידותיים ב"מפגשים מהסוג השלישי", או החייזר המפורסם בעולם, בעל התצורה הפאלית, שרוצה לטלפן הביתה, אם לא תחושה של אובדן, מרומזת או מפורשת, שחווים גיבוריהם האנושיים של הסרטים ההם.

חרדת הנטישה, אותו רגש ילדותי קדום השב וחוזר בכל סרטיו של ספילברג, מתוארת כאן כתוצר סינתטי, פיתוח מלאכותי של יצרן גאון, ונכונותו של מספר האגדות הטוב בעולם לדון בה ככזו היא אולי הביטוי הרם ביותר של מודעות עצמית שהפגין ספילברג מעודו. כאן, הוא עוסק במסע חזרה אל אמא כמיתוס שמונח בבסיס כל אגדה (ו-"A.I" אכן מסופר ככזה, בקולו של בן קינגסלי), ומתייחס, במורכבות ראויה לציון, אל התשוקה לחזור אל אמא כרגש יסוד עז של החוויה הקולנועית. כולנו, כמו אומר פה ספילברג, הולכים לקולנוע כתחליף לזחילה אל מיטת האם על מנת לשמוע סיפור לפני השינה. מה חבל, על כן, שבחלקו האחרון עובר הסרט לפאזה רליגיוזיות רוחנית, "2001"-סטייל, שספילברג אינו משכיל להתמודד עמה. פנטזיה קובריקית שרק ממחישה את היעדרו האמיתי של אינטלקט מסרט ששמו הוא, כזכור, "אינטליגנציה מלאכותית".