"חמשת החושים" - געגועים לקישלובסקי

דפי היחצ"נות של "חמשת החושים" מציינים בהדגשה שבמאי הסרט, ג'רמי פודוסואה, הפיק את "המתיקות שאחרי" של אטום אגויאן, ושכוכב הסרט פיליפ וולטר כיכב בסרטיו של קז'ישטוף קישלובסקי. הקישור אל שני הבמאים הנערצים האלה מיועדת לעורר את סקרנותנו ולזרות קצת גדולה גם על פודוסואה, מעצם ההקשר. אבל במקום זאת היא מחדדת את החקיינות ואת היומרנות הריקה של "חמשת החושים".

מסג'יסטית שלא יודעת לגעת

בעקבות "עשרת הדברות" ו"שלושה צבעים: כחול, אדום, לבן" של קישלובסקי, פודוסואה בחר בתבנית-על סכמטית של חמשת החושים, שמחברת בין חמש העלילות המרכיבות את הסרט. כמו אגויאן ב"אקזוטיקה" הוא מרכז את העלילות השונות סביב החיפושים אחר ילדה שנעלמה. וכמו שני מוריו, פודוסואה מפתה אותנו במיסטיפיקציה סמיכה.

כל סיפור מתמקד באחד החושים, או בהעדרם, כמטאפורה גסה לחסך הרגשי של הגיבורים ולקשייהם ליצור קשר אנושי חם. יש לנו מסג'יסטית שלא באמת יודעת לגעת, מנקה בתים שמחפש נואשות אחר ריח האהבה, אישה (מרי לואיז פרקר) שאופה עוגות יום הולדת יפות אך חסרות טעם, נערה מציצנית, ורופא עיניים שמאבד את השמיעה. כולם, בעצם, מחפשים מגע אנושי בטורונטו הקרה, שמעמידה פנים שהיא וורשה האפורה.

הילוך איטי חדרים אפלוליים

הבעיה היא, שבניגוד ל"עשרת הדברות" הסרט אינו מצליח להתקדם מעבר לגימיק של הרעיון, והסיפורים מתפתחים באופן שרירותי (בעיקר זה של עוזר הבית שמוצא את ריח האהבה בבקבוק בושם). שרירותיות היא לא בהכרח מלה רעה, אם הסגנון של הסרט תואם אותה, כמו במקרה של "Run Lola Run". אבל "חמשת החושים" אינו מודע לקלות הערך שלו, וכדי שנבין שהוא רציני, הכל מתרחש כמו בהילוך איטי, בחדרים אפלוליים, עם הרבה שתיקות מהורהרות ומבטים מיוסרים. הכל נורא פיוטי כזה, וטובל במוזיקה פומפוזית בסגנון זביגנייב פרייזנר (שהולחנה על ידי אלכסינה לואי ואלכס פוק).

זה בולט במיוחד בסיפור סטייל קישלובסקי של הרופא המתחרש (וולטר), שרוח נכאים שורה עליו כמו ערפל כבד. כל מה שאנחנו יודעים עליו זה שהוא בלגי שהיגר לקנדה, שהוא ואשתו נפרדו לפני שנים רבות, ושמאז הוא בודד עד אין סוף. גבר יפה ומוצלח שכמותו, הדכאון הפוטוגני שהוא נגוע בו אינו משכנע (הדיכי היה שם הרבה לפני שהתחיל לאבד את שמיעתו), ונובע מאמונתו של הבמאי שזה יעשה את הסרט משמעותי. וכמו במקרה של ז'ולייט בינוש ב"כחול", שהתאבלה על מות בעלה ובתה, היחידה שמצליחה לחדור את מעטה ההסתגרות של וולטר היא זונה יפה ומבינה – יותר ג'וליה רוברטס מאשר תל ברוך.

לא יותר עמוק מ"ספינת אהבה"

רק סיפורה של הנערה הדחויה (נדיה ליץ), שיוצרת קשר עם נער שפגשה בפארק על בסיס נטייתם המשותפת למציצנות, מרגיש אמיתי ולא מאולץ, אולי משום שדכאון הוא מחלת נעורים מוכרת.

"חמשת החושים" בהחלט מחזיק עניין במהלך הצפיה, ולבלות 105 דקות עם הפנים הכל כך יפים, גבריים ועדינים, של וולטר, זו לא דרך רעה להעביר את הזמן. אבל בתור סרט שנורא רוצה להגיד משהו מהותי על המצב הקיומי שלנו, "חמשת החושים" בסך הכל לא יותר עמוק מאשר הסיפורים המשולבים של "ספינת האהבה".

"חמשת החושים". בימוי, תסריט והפקה: ג'רמי פודוסואה; צילום: גרגורי מידלטון; מוזיקה: אלכסינה לואי, אלכס פוק; משתתפים: מרי לואיז פרקר, פיליפ וולטר, גבריאל רוז, דניאל מקאיבור, נדיה ליץ. קנדה 1999, 105 דקות.