טיול רכב בנחלי הדרום

גם לפני שחרור אילת מהמע"מ ולפני שיטת הדילים המוזלים בבתי המלון, נהגו להרחיק דרומה, אל מה שהיה פעם מחוזות הרפתקה וארץ הנועזים. גם שמות המקומות נהגו כדרך מבינים ובקיאים, בערבית, ולא רק מטעמים של אופנה - גם טיולים היו עושים אז חבושים בכאפיות ולא בכובעי בייסבול עם מצחיה - אלא גם מפני שמפת הדרום היתה עניה בשמות עבריים, כמעט מאין דורש.

דור היה צריך לחלוף כדי ששמות צבעוניים ומוזרים משהו, יצטרפו לשמות ותיקים כמו עין-יהב, יטבתה, אילות, גרופית וחצבה. על המפה צצו אליפז וצופר ובלדד, שהיו, בהתאמה, תימני, נעמתי ושוחי, וכולם רעיו של איוב העצוב, שעל אף דמותו המוכה והמעונה היה הוא היחיד בין כריכות התנ"ך שהעז לבקר את אלוהים ולהתגולל עליו בטרוניות, צודקות למדי למען האמת.

אז גם נולד השם נחל ורדית, וניתן לנקיק סלע מופלא שקודם לכך קראו לו קניון הציפור. ורדית היא ציפור צנועה שגודלה כשל אנקור וגוון חזה ורוד, ומישהו היה מוכן להישבע שראה ציפור כזו בנקיק הנחל.

משיצאה השמועה שאותו מישהו מוכן להישבע וגו', התכנסו חכמי הלשון העברית וסמכו את השם לנחל. שכן לו לקניון הציפור נחל ושמו אלאבריק, שבערבית פירושו קנקן. מיד טרחו לגייר את נקיק הנחל הזה ועשו אותו נחל ברק, וכך הוא מוכר כבר יותר מדור. ברקים אומנם אין בו, אך גם קומקומים אין, ועל כן לא נתלונן על נותני השמות ומגיירי המפה...

נקיקים הרבה יש בנגב. יש בהם גדולים ועצומים, אחרים זערוריים, ויש נקיקים שהם בין אלה לאלה וחינם בבינוניותם, ועמם נמנים ורדית וברק. אחד הוא יובל לנחל פארן, הגדול בנחלי הדרום, והשני יובל לנחל הערבה, שגם הוא גדול ועצום, אלא שאין רואים בו שנחל הוא, אלא עמק גדול ולוהט - הערבה.

לפני שהנחל מתכנס אל חומות המצוק הגדולות שמבדילות בין ערבה לנגב, ולפני שהמצוק נסדק לנקיקיו, יש ועולה באפיק הרחב של הנחל חורש פזור של עצי שיטים שמבזיקים צילום נוף מן הסוונה האפריקאית. רק חסרים נמר אחד או שניים, רובצים בחיבור ענפים לגזע, זוללים אנטילופה או מנמנמים.

אומנם שפני הסלע המשעשעים, או היעלים המזוקנים שעיניהם טיפשות כעיני העז, יודעים לעלות על עצי השיטים עד לצמרתם וללעוס את עלוותם הירוקה, אך אין הם תחליף אמיתי לנמרים, שעודם משוטטים פה ושם במדבריותינו אבל לא ממתינים על ענפים לעוברי-אורח חולפים.

הבאים אל נקיקי ורדית וברק מעורפם, מגיעים אל ראשיהם, שנפערים בסלע כאילו ענק מן האגדות תחב את סכינו הגדולה אל הקרקע וטילטלה חזור וטלטל, תוחב אותה אל הסדק הטרי ושוב מניעה בפראות לצדדים, כדי להרחיבו. ומשהורחב הסדק, כאילו רכן הענק ושלח ידו פנימה, להוציא עפר ואדמה ולהותיר סלע לבן וחלק, משויף ובוהק. סדקים מפותלים בסלע הם ורדית וברק, והבא אליהם פנימה, אם מפתחם ואם מעורפם, נלכד בתהום קסומה של קירות זקופים לשמים, עשויים חלקם מיקשה אחת וחלקם פסים-פסים, משל הונחה כאן עוגה חומה-לבנה ענקית להנאת המתבונן.

בקרקעיתם של הנקיקים שקועים גבים וגממיות, שיש ומטר סוחף עובר בשמי הנגב ומימיו הרבים נקווים לשטפונות סוערים, שבחלוף זרמם מותירים הם בגבים ובגממיות מים חומים ועכורים, וככל שנוקפים הימים שוקע בהם הבוץ המעכיר עינם והיא נחשפת ירקרקה שקופה, ובאור היום נוצצת היא כאיזמרגד.

במקום שבנויה בריכה מתרוממת גם מדרגת סלע, ואלמלא מוטות של ברזל או סולמות וחבקים, היתה נותרת הדרך בנקיק חסומה. בלעדי הסולמות אין דרך לחזור כלפי מעלה, שכן הכנפיים ניתנו לעופות, לרמשים ולמלאכים בלבד. יפה עשו אנשי הסביבה ובתי-ספר השדה של החברה להגנת הטבע שטרחו וקיבעו בסלע את כלי העזר, ואנו נשכרים.

ועוד בנקיקים האלה שמים, אלא שלא כשמי הנגב והערבה הם, פרושים מלוא רוחב העולם. פה הם שמים דקים ומפותלים, משקפים את מהלכו של חתך הסכין מהאגדה כביכול על הענק שלא היה לולא נברא, מציצים ממרומי קירות הסלע הלבנים-חומים, לעיתים בעובי של חוט טלפון, כאמירתו האפשרית של בדואי ממדבר סיני שצוטט אצל מורי ורבי יהודה זיו.

אם כבר הגעתם

עוד בסביבה: פארק תמנע - עמק מדהים בצבעוניותו. מכרות נחושת עתיקים, תצורות סלע מרתקות, אגמון מלאכותי ושעשועים לילדים; חי-בר יטבתה - פארק פתוח שבו, בנופי הערבה, מפתחים באופן מבוקר גרעיני רבייה של בעלי חיים נדירים אשר נכחדו מנוף ארצנו.

איך מגיעים

הגישה לפתחו של נחל ברק אפשרית רק ברכב שטח, בדרך עפר מסומנת בכחול על מפת טיולים וסימון שבילים מס' 17, המסתעפת מן הק"מ ה-115 על כביש הערבה (מס' 90). הדרך לפתחו של נחל ורדית גם היא אפשרית רק ברכב שטח, בדרך עפר מסומנת בכחול על אותה מפה. הדרך הזו מסתעפת מדרך עפר שחורה באפיקו של נחל פארן, וזו יוצאת מהק"מ ה-110 בכביש הערבה (מס' 90).

טריוויה

המילה אבריק בערבית מדוברת מציינת קומקום, מה שברוסית, ביידיש ובעברית ישנה נקרא צ'איניק. דור הפלמ"ח, שהצטיין בתכונות תרומיות, לקה בכמה דברים שאין זה המקום לפרט, אבל אחד הליקויים המותרים כבר בגילוי הוא שרוב אנשי הפלמ"ח שהתהדרו בכאפיות ובשימוש נונשלאנטי בביטויים בערבית, לא ידעו מילה בערבית, ואת הקומקום כינו פינג'ן.

פינג'ן בערבית הוא הספלון הקטן, ללא הידית, שמחזיקים אותו בין האצבעות, מקרבים אותו בזהירות לשפתיים, ושותים ממנו תוך משיכת אוויר קולנית, על סף האסטמתיות. בסוף השאיפה מותר וצריך להיאנח בקול צרוד, דמוי שיהוק (הנקרא בלעז גרעפץ). ואיך קראו תרנגולי הפלמ"ח לפינג'אן? - ספלון. מה נאה!