תיזהרי שלא תיפלי

מריה קארי היא, קרוב לוודאי, הבחורה הכי מושפלת בתעשיית הבידור האמריקאית. ולא שזה באמת מגיע לה. קארי, שמאסה בתדמית בת השכנים ששרה את ההמנון הלאומי בטקסים ממלכתיים, ניסתה לבצע בשנת 2001 קרוס-אובר למשבצת שאוכלסה עד אז בצפיפות על ידי ג'ניפר לופז בלבד, וגילתה שזה קצת גדול עליה להיות זמרת-שחקנית מגניבה בניחוח שחור. היא נזרקה כמעט בו זמנית על ידי חברת התקליטים ועל ידי החבר, הזמר המקסיקאי לואיס מיגל, וחטפה התמוטטות עצבים מתוקשרת ששיאה ניסיון התאבדות כושל. ללא ספק, מישהו שם על קארי שחור רציני בשנה שעברה.

ודווקא היו לה מלא כוונות טובות. אלבומה האחרון, "גליטר", היווה גם פסקול לסרט באותו השם בו כיכבה, ושאמור היה להיות מבוסס באופן רופף על סיפור חייה. קארי תקפה את היכל התהילה האמריקאי מכל הכיוונים, רק כדי שיירקו לה בפרצוף ועוד יצחקו עליה אחר כך. והיא בסך הכל מה? בחורה טובה מלונג איילנד.

הקהל הישראלי המעודכן זכה לראות רק חלק מנפילתה של הכוכבת. הוא לא צפה, למשל, בהופעתה התמוהה ב"טוטאל ריקווסט לייב", תוכנית פופולרית של אם.טי.וי, בה חילקה סוכריות, ציחקקה ללא פשר, ובכלל נראתה כאילו כמות החומרים האסורים בדמה משתווה לזו של זוהר ארגוב בימיו הגדולים. גם "גליטר" הסרט, שזכה לביקורות איומות, נחסך מאיתנו, שלא בצדק. מי שרוצה למלא את החסר מוזמן לחפש עכשיו בספריות הווידאו את עותק הדי-וי-די, ולחזות בקארי מבצעת את הופעתה הקולנועית הראשונה, וכמו שזה נראה גם האחרונה.

כמו חזרזירה מסוממת

"גליטר" הוא סרט נעורים קלאסי. הוא מתרכז בסיפור עלייתה של בילי פרנק (קארי), בת תערובת מוכשרת, מאשפתות וירטואליות לראש מצעדי הפזמונים האמריקאים. האגדה מספרת שקארי עצמה התגלתה על ידי טומי מוטולה, מראשי "סוני", ששמע קלטת שהעניקה לו במסיבה והחליט להחתים אותה מייד (וגם להתחתן איתה). סיפורה של פרנק לא פחות אגדי: היא ננטשת על ידי אמה הזמרת מסיבה לא מאוד ברורה, גדלה במוסד, ונדחפת להצלחה על ידי הבצלאל אלוני שלה, די ג'י-על בשם דייס, או לאקי סבן (השחקן-דוגמן-זמר מקס ביסלי). בדרך היא כמובן פוגשת בצרות השגרתיות של כוכבות-על: בגידה בחברים הישנים, אנשים שמנסים להרוויח כסף על חשבונה, מריבות ולבסוף פרידה מדייס, האיש שהאמין בה מההתחלה.

קארי מצליחה לשכנע בהופעתה שאמנם לקול שלה אין מגבלות, אבל לה עצמה יש גם יש. היא מסתובבת על המרקע כשהיא נראית, במקרה הטוב, כמו חזרזירה מסוממת. מזוויות מסויימות היא מזכירה את גל אוחובסקי, רק בלי הזיפים. לאורך השעה וחצי של הסרט היא שרויה בשלושה מצבי רוח בלבד: צללית עיניים כסופה (בה היא כמובן מרגישה שלא בנוח, שהרי בילי היא בחורה פשוטה), המסמלת את עולם הזוהר, צללית עיניים בצבע אפרסק טבעי (שאיתה היא יוצאת מהמקלחת, לשהייה בחברת דייס או לשוטטות חסרת תכלית ברחובות מנהטן) המסמלת את בילי האמיתית, או שהיא בוכה, ואז אין לה צללית נראית לעין. השיער שלה, לעומת זאת, עובר שינויים מהפכניים של ממש, מתלתלים-טבעי לפן מקלות בסצנת הסיום המרגשת.

איזו תמימות מקסימה

חלק ניכר מהסרט אמור להתרחש בסצנת המועדונים הגועשת של שנות השמונים, אבל פרט לסצנה אחת במועדון הליימלייט האגדי, הצופה הבלתי מיומן לא יבחין בכך. דייס, בן זוגה של פרנק למסך, מצטייר בעיקר כגירסה האמריקאית לעופר ניסים: תמיד בגופיה או בחזה חשוף, הוא מדג'ה כבשידו מיקרופון אליו הוא צועק את משנתו. הדיאלוג בין שניהם כולל קלישאות איומות כמו "זה תמיד היה רק את ואת ואת" (דייס), "לא נכון, זה היה תמיד אנחנו. אל תאשים אותי בכישלון שלך" (פרנק). ומכאן הדרך לסטירה המסורתית ולדפיקת האגרוף בקיר קצרה.

קל מאוד לצחוק על "גליטר", ולו בשל הטעויות הפשוטות בתסריט (קארי אוחזת באותו גור חתולים אומלל במשך כעשרים שנה), אבל האמת היא שזה סרט מקסים באמת. מה שמקסים בו כל כך היא התמימות שלו, חוסר המודעות הטוטאלית של כל המעורבים בו. קארי לא רצתה לעשות זבלון אמריקאי נחות - היא באמת רצתה אוסקר, באמת שהיו לה כוונות. היא לא מתחכמת ולא מנסה לבלבל את הצופה: הסיפור פשוט, המשחק בסיסי, והשירים מכוונים הישר לנקודות החלשות בלבו של הצופה. אין פה תמימות מניפולטיבית, כמו ב"אמלי" לדוגמה, אלא היצמדות לקלישאות שמקורה בחוסר ידיעה שאפשר גם אחרת. מה, שמלות פאיטים זה לא נורא יפה? מה, סיפור אהבה שבשיאו בחור כותב לבחורה שיר זה כבר לא הולך?

זהו, שלא ממש. מדהים לגלות שבסרט העוסק בשנות השמונים הסרקסטיות אין אפילו טיפה של ציניות בריאה. מדהים, ואחר כך מרתק לגמרי. קארי אמנם עברה מהפך, אבל נותרה בחורה בעלת רמת תחכום של אורנה דץ. צריך לראות את הסרט הזה כדי להאמין, וקצת להצטער בשבילה.