אני וגווינית' וסטילר הקטן

נתחיל ונאמר ש"משפחת טננבאום" הוא סרט נפלא. כל כך נפלא עד שנורא בא לך שגם ההורים שלך יתגרשו. שלאמא שלך יהיה מאהב. שלאחותך יחתכו את האצבע. ונכון, לא ככה עושים סרטים. צריך לקחת אחריות. לא הכל מצחיק בחיים. התאבדות היא עניין רציני. גם גירושים. גם סרטן. ככה זה עובד בדרך כלל.

"משפחת טננבאום", למרות שהוא מציג משפחה מעוותת מן היסוד, הוא שירת הלל לקשרי דם מכל סוג שהוא. זהו סרט על ילדים כפייתיים שגדלים והופכים למבוגרים כפייתיים שמביאים לעולם ילדים כפייתיים עוד יותר. מאלה שמשחקים בטטריס ושוכחים לאכול ארוחת צהרים, שאוספים בולים, שמביטים בכוכבים, שמגדלים חתולים, שמעניין אותם דבר אחד, ודבר אחד בלבד. אנשי מקצוע, רק בקטן.

"משפחת טננבאום" מתאר את שלושת ילדיהם הגאונים של אנג'ליקה יוסטון (אין מילים, מושלמת כמו תמיד), ארכיאולוגית, וג'ין הקמן (כנ"ל), עורך דין: בן סטילר הוא פריק של מדע, שהמציא בילדותו עכברון-דלמטי (לבנים, קטנים, עם נקודות שחורות. איך לא חשבו על זה קודם?). כיום הוא לובש טרנינגים של אדידס; גווינית' פאלטרו (שסוף סוף נראה שבכל זאת יש בה משהו) היא מרגו, מי שנחשבה בעברה למחזאית מחוננת אך כבר כמה שנים שלא כתבה משהו טוב. כיום יש לה אצבע אחת מעץ; לוק וילסון היה שחקן טניס מצליח, עד שבאחד ממשחקיו הוריד את הנעליים והחל לבכות. כיום הוא שותה בלאדי מרי. כל אחד מהשלושה חוזר לחדר ילדותו בבית ההורים בניו יורק, שעה שהאב, שלא בוחל בשום אמצעי, רוצה לזכות בהם בחזרה. אולי כי אין לו מה להפסיד, או כי כבר אין לו היכן לגור, אולי בגלל שהוא גוסס.

טוב להיות אובססיבי

הצמד שגידל, פיטם והמית את המשפחה הזו הם ווס אנדרסון (במאי ותסריטאי) ואואן וילסון (תסריטאי ושחקן – “מאחורי קווי אויב", "זולנדר"), שהם-הם החיבור הטוב ביותר מאז שכריס לאו וניל טננט חייכו זה לזה בחנות תקליטים. השניים, שנראה שעד היום הם זורקים שקיות מים בשכונה, נפגשו באוניברסיטת טקסס ביוסטון. הם ישבו מאחור. לא הוציאו מילה, עד שגילו שיש ביניהם משהו משותף: שניהם ילדי סנדביץ'. כן, כן, זו סיבה מספיק טובה לעשות ביחד סרט.

על פי ראיון מגומגם שנתנו ל"פרימייר", תהליך הכתיבה הולך בערך ככה: הם יושבים בבית קפה בדאלאס, מחפשים אחר דמויות שמצחיקות אותם, ומסביבן בונים אחר כך סרט. לעתים הכל מתחיל משיר שהם פשוט חייבים שיהיה בסצנה. משהו אומר לי שגם "הבורגנים" עובד ככה. ומי עושה מה? וילסון אמר באותו ראיון שאנדרסון טוב בעלילות, והוא, הוא טוב במשהו אחר.

הם עשו את Bottle Rocket, הנחמד אך הבוסרי, ב-1996; שנתיים אחר כך הביאו את Rushmore ("המרוץ לצמרת של מקס פישר"), שכבר הראה לעולם שהדרך שלהם לספר סיפור שנגמר באמצע בלי שום סיבה שמה את אריסטו בכיס הקטן; וכעת, עם 25 מיליון דולר ו-240 סצינות, הם מועמדים לאוסקר בקטגוריית התסריט הטוב ביותר. אם יש צדק בעולם הם יקחו איתם הביתה ב-24 במרץ משהו לסלון.

כמו בכל סרט טוב, ואני לא מכוון ל"חתונה מאוחרת" דווקא, הפער בין המציאות לדמיון לא כל כך גדול, ולמרות שזהו לא קריטריון לקולנוע טוב, אי אפשר שלא להתרגש ממנו. אז ככה: שיחת "אני ואמא מתגרשים" שפותחת את הסרט, צמחה משיחה שניהל אביו של אנדרסון עם בניו; אמו של אנדרסון היתה ארכיאולוגית גם היא, עזרה ליוסטון בסצינות ואף שלחה כמה ממחברותיה ואת זוג משקפיה ששימשו אותה לפני כשלושים שנה. כאשר יוסטון, שלא עשו אותה באצבע, שאלה את אנדרסון אם בעצם היא משחקת את אמו, הוא השיב שלא. נו טוב, לך תתווכח עם הבת של ג'ון.

השם "טננבאום" מקורו בחבר של אחיו הגדול של אואן, שגם לו יש אחות בשם מרגו. רויאל הוא שמו של מאמן נבחרת הפוטבול של אוניברסיטת טקסס בשנות השישים והשבעים. ולסיום, בין לוק וילסון לפאלטרו היה רומן על הסט (זה לא חוכמה. זה קורה לה כמעט עם כל אחד). גם פה, כמו בשני הסרטים האחרים, מתרוצצים על הסט חברי ילדות, בדיחות פרטיות ועוד אלפי קטעים שלעולם לא נבין. Rushmore, אגב, צולם בתיכון המקורי של אנדרסון. דברים קטנים, תגידו, אבל זה כל מה שיש בסרט הזה, כי סיפור באמת שאין. "משפחת טננבאום" הוא האוסף הפרטי - אצבע מעץ, עכברונים דלמטים, טרנינגים אדומים, סיגריות, סיכות, שמות, אוהלים, מוניות - של אנדרסון, אובסס בזכות עצמו.

קנו לכם מסר חיובי לחג

ולמרות כל השמחה "משפחת טננבאום" מתאר ילדות עצובה, מטרידה, הכי בעייתית שאפשר. ילדות של גאונים. הכותבים הושפעו גם הושפעו מסיפורי ג'.ד. סאלינג'ר, ובמיוחד ממשפחת גלאס המופלאה, על כל שבעת ילדיהם החכמים של לז ובסי, שחקני וודויל לשעבר הפזורים ברחבי ארה"ב. וזה מה שאומר ג'.ד. על המחיר שמשלמים הגאונים: "אין זה הזמן המתאים כלל לעסוק בשאלה אם רוב, או כל, ילדי-הקריירה צריכים להיות מנודים,האם יש לרחם עליהם או, בקור-רוח, לחרוץ דינם כמפירי שלווה. לעת עתה, אני רק אציין שההכנסה המשותפת שלנו מ'איזה ילד חכם' שלחה שישה מאיתנו לקולג', ועתה היא שולחת את השביעי" ("הרימו את קורת הגג, נגרים").

גם אצל "משפחת טננבאום" עוד לא הגיע הזמן לעסוק במחיר הנדרש, מה שמסביר אולי מדוע הסרט מחולק בצורה בעייתית מעט, מדוע האקספוזיציה שלו נמתחת כל כך, ומדוע הסוף לא ממש קיים. אולי כי הצמד מעדיף לצלם את ההקדמה של החיים, שמבטיחה כל כך הרבה, ולא את החיים עצמם. נעים יותר להתחיל יפה, לעקוף את כולם בסיבוב, ולהיראות כמו קליפ של REM, גם אם בסופו של דבר לא מקיימים והופכים לאנשים מבולבלים ללא תכונות.

כאמור, אנדרסון ווילסון משתדלים (כמעט) לא לשקוע, ובין הוורידים החתוכים גם נותנים לנו סיבה טובה לחיות, ואפילו זיהיתי שם מסר טיפוסי של חג-המולד, "אין כמו משפחה", לדוגמה. או "אין כמו אחות חורגת". או "אין כמו גווינית' פאלטרו". ובקיצור, "אין כמו משפחת טננבאום" לימים החמימים לפני פסח, בשביל המשפחות ההרוסות וכל הטוב שביניהן. הוא יעשה לכם חשק לילדים, למשברים, להורים, לאחים ולאחות חורגת אחת. והוא יעודד אתכם קצת. שמעתי שבגלל כל מה שהולך פה, לאנשים לא נעים.