אמנות הכאילו

היה עצוב, מעליב ואפילו מרתיח, ולגמרי לא מחויב המציאות. הלכתי לבדוק את תוצרי הסושייה הכשרה במלון הילטון בתל-אביב, לקראת בואם של אורחים כבודים לפסח, שלא אוכל להכשיר את מטבחי די הצורך כדי לגרום להם נחת. כיוון שמעולם לא הייתי שם, כיוון שיותר מדיי ארוחות מיוחצנות נגמרות לי בעוגמת נפש, חשבתי שצריך לנסות לפני שמביאים למקום זרים ועוד מצפים מהם להתפעל. המטבח היפני לא מפליא בקינוחים, ואלה שמקובלים שם לא אהובים עלינו. הרי גם בולסי סושי ותיקים עלולים לעשות פרצוף של איכסה, כשמציעים להם משחת שעועית שחורה ממותקת בתור דזרט.

כיוון ש'יאקימונו בהילטון' היא חלק מקומבינה מעניינת, ואפשר לאכול בשטחה גם יפני וגם פיצה, פסטה ועוד מיני דברים חלביים, אימצה המסעדה את תפריט המתוקים הכללי של הילטון. חששתי מפניו והלכתי על בטוח: צלחת פירות טריים עם יוגורט פירות. היוגורט לא הגיע עד היום, ואולי טוב שכך, כי על צלחתי שכבו נתחי אשכולית יבשושיים כמדבר גובי, פלחי בננה עם כתמי זקנה גדולים, חומים כהים, ואפרסמון אחד רקוב לגמרי, ממש לגמרי - אך מעוצב היטב כמניפה זעירה. וחומה.

עד לרגע שבו ידעתי כי אלף גוררים לא יצעידוני שנית לשם, היה תלכיד של עבודה בעיניים, אמנות הכאילו וסתם משעמם. לפני שהגיעו אבות המזון, נדמה היה שהמקום בנוי לפגישות אוהבים חשאיות ולתרגול עסקי השושו, כי יש בו צירוף של נעימות עיצובית בלתי אישית לחלוטין ואווירה שלא ממש מעודדת ביקורים קבועים של קהל קבוע, בין היתר כי איש אינו טורח לחייך לאלה שכבר מצויים שם. החיה האנושית הסועדת אוהבת שמחייכים אליה. עוד לפני החשבון.

יש שלוש אופציות עסקיות, 60 עד 115 שקלים, וכשועלת סושיות ותיקה, צר לי לומר שאף אחת מהן לא תשביע רעב בריא וממוצע לגמרי. אי לכך הלכנו על בדיקה די יסודית של המצאי הדל למדיי. על הדלפק ניצבו נתחים נאים של סלמון, דניס וטונה. והיו גם מקלוני אלסקה, חיקוי הסרטנים המקומי. בגלגול המקורי שלה זו המצאה יפנית די גאונית, שנועדה למתוח עד כמה שאפשר את הטעמים של חומרי גלם נדירים ויקרים יחסית. בגלגול המקומי זו החוליה החסרה באבולוציה, אי-שם בין קרפיון לשניצל טבעול. וזה כל מה שהיה לסושייה להציע, למרות שמצאי הדגים הכשרים בהחלט אינו מסתכם בעליבות הדלפק.

דגמנו סשימי מארבעת הדגים, והגיעו שמונה פיסות מיקרוסקופיות כמעט, אבל יושבות יפה על קונסטרוקבציית קרח מקורית. מבחינת היחס בין העלות לבין כמות התוצר ואיכותו, נדמה לי שזו הייתה מנת הדגה היקרה שאכלתי בחיי, 78 שקל, כל ביס קטון של דג כמעט 10 שקלים. לטונה היה מרקם ברור של ספוג, מה שמעיד על הפרדה מוקדמת בין הדג לבין הטעם. בדרך כלל זה קורה לדגים שהוקפאו ולא הופשרו בחוכמה (כלומר, מאוד לאט, במקרר, על-פני יומיים). האחרים היו טריים וגמישי-בשר, עד כמה שניתן להבחין בביס אחד.

רצינו להתנחם באינארי, הדבר הכי קרוב לפיתה במטבח היפני עשוי מכיסי-טופו דקיקים, ממולאים בדג קצוץ ומתובל ובאורז. היה ספוגי, לא נעים ולא מעניין. אז שתקנו קצת בעצב והקשבנו לשיחות של שולחנות אחרים. באחד התנהל מסע שכנוע, שנועד להקסים משקיע פוטנציאלי ביתרונות ההזויים של מגרש גולף באילת ("ואפשר להגיע לשם עם המטוס הפרטי שלך! והנוף!"), בשני דנו בהלכות גירושין. את השולחן הסמוך לשלנו תקף להק לוחמני של ילדים תאבי פיצה, וניחוחות הגבינה המותכת גברו בנוק-אאוט על עדינות הגינג'ר המוחמץ. נאנחנו קצת ועברנו לאצה ואורז כמצע לביצי סלמון. הן היו דפוקות - מעוכות, נחותות, לא מתפצחות.

בינינו לבין חימה של ממש עמד רק הצורך לבדוק גם איזה חרוט אצתי נאה, אבל כיוון שכל מצאי הדגים כבר נבחן, נותר רק קונוס עור סלמון פריך, להיט גדול בסושיות ישראליות, שהיה מצוין באורח מאוד מפתיע עד כדי יצירת אשליה של אופטימיות ותקווה לבאות. מי שנהיה אופטימי, גומר את הארוחה עם אפרסמון רקוב בצלחת, טירמיסו במרקם של צמר-גפן וחשבון במצב של 459 שקל לשני סועדים לפני טיפ. בלי אלכוהול.

למה זה מגיע לנו? כי אנחנו אידיוטים. בעצם, רק אני. במצב כזה צריך הסועד התבוני להתגבר מיד על השפעתה המחלחלת של התניה ארוכת שנים ("מה יגידו השכנים?") ולהתלונן באגרסיביות, שעוצמתה לא פחותה מן הזלזול שמופגן בו ובכספו. אבל הימים קשים עד מאוד, ולא היה לי די כוח לחולל סצנה קטנה, שבה מזמינים את האחראי, שמזמין את האחראי עליו, וצריך להסביר שוב ושוב מה לא בסדר עד שמסתמנת איזו פשרה חנפנית אך לא מספקת, ואולי מקבלים קינוח על חשבון הבית, אבל מי רוצה את הקינוחים האלה בכלל. ומי רוצה את התה הירוק הדלוח, שקית תה אחת בתוך קנקן לשתי נפשות, שהגיע רק אחרי הפצרות, ורק כדי להדיח את טעמה החמוץ-מריר של האכזבה. נשוב לשם? לעולם לא. אפילו אם זו תהיה הסושייה האחרונה בקצה הגלקסיה.

קצה המזלג

מה להזמין: מרק מיסו, קונוס עור סלמון

מה לא: סשימי, מנות אחרונות

מחירים: פרט לעסקיות זעירות, יקר מאוד

למה להגיע: אם במקרה נוחתים עליכם אנשי עסקים יפנים שומרי כשרות

למה לא: כי יש סושיות טובות וזולות ממנה

'יאקימונו בהילטון', מלון הילטון תל-אביב. טלפון: 5202128-03, פתוח כל יום, 12.00-24.00, בשבת אין מרק מיסו ואורז חם. כשר

ועוד משהו - צרור עצות בענייני אצות

1. בחנויות לצורכי המזרח הרחוק תמצאו בעיקר נורי, דפי אצות מעובדים שמשמשים לכריכת אורז, דגים וירקות לגלילוני סושי מכל הסוגים. כדי להגיע לפריכות הרצויה צריך לקלות את האצות מעט במחבת ברזל ובלי רמז לשומן, לא יותר משלושים שניות, ואז למהר למלאכת הגלגול כדי לא לאבד את יתרון היובש והניגוד הנעים בין המילוי הלח, הרטבובי אפילו, לבין האצה המחוסמת. כי אם היא לא, אז נהיה מין גומי מעיק.

עוד תמצאו ואקאמה, שהיא אחת האצות הכי פופולריות ביפן ומשמשת בעיקר במרקים (זו החלקלקה שבמיסו שלכם) ובסלטים (ואקאמה ומלפפונים, למשל). יתרונותיה: אפס קלוריות, ימבה מינרלים ואופי מאוד נוח. גם היא מגיעה מעובדת, חתוכה ומיובשת, וכדי להפיק ממנה את המיטב די בחליטה של דקה ברותחין או טוב מזה - השריה לעשר דקות עד רבע שעה במים פושרים וסחיטה עדינה.

2. בין ניסיונותינו ליהנות ב'יאקימונו הילטון', היה גם סלט ואקאמה ומלפפונים. כלומר, כף ואקאמה וחצי מלפפון גדול פרוס דק בטעם, שמזכיר בעיקר סלט שהגיע מלודג'. המנה חביבה על כל חברותיי וגם על חסידי דתות הדיאטה למיניהן, מסתם עגלגלים ועד למקרוביוטים פנאטים, אז הנה מתכון.ל - 4 נפשות: 60 גרם אצות ואקאמה מיובשות, 4 מלפפונים זקופים ויפים, לא גדולים מדיי, כף רוטב סויה מאיכות טובה, 3 כפות חומץ אורז, 2 כפיות סוכר, כפית שורש ג'ינג'ר טרי מגורר, כפית בצל ירוק קצוץ דק מאוד, כפית זרעוני שומשום קלויים קצת במחבת, כפית שמן שומשום כהה.

חולטים את הוואקאמה או משרים במים, פורסים וחוצים את המלפפונים לאורך, נפטרים מהגרעינים בעזרת כפית משוננת או סתם כפית ופורסים אותם לסהרונים דקיקים. מערבבים עם האצות, מערבבים את חומרי הרוטב, יוצקים מעל ומניחים במקרר למחצית השעה למיזוג טעמים וגם כדי שהמלפפונים לא יפרישו טונה של מים, מה שהם נוטים לעשות מיד במגע עם חומרים מלוחים. מעבירים לקערה נאה, זורים ממעל שומשום קלוי וגזיזי בצל ירוק, ואחר-כך - סתם לשם ההשוואה - אוכלים סלט כזה בסושייה ואומרים בגאווה, "בבית יותר טעים". הנועזים שבינינו יפרסו פלפל אדום או צהוב לרצועות גפרוריות ויוסיפו. היצירתיים ממש מוזמנים למעוך שן שום אחת לתוך הרוטב, וכך יתקבל סלט פיוז'ן יפני-פולני למהדרין.