רציתי פריחה, חטפתי פריחה

שבת בבוקר, הכנסנו לאוטו את עצמנו, את שתי הכלבות, שתייה ומשהו לאכול, ויצאנו שמחים ועליזים אל עבר קיבוץ בארי שבנגב הצפון-מערבי, כדי לראות את פריחת הכלניות המרהיבה.

גם בשנה שעברה עשינו את הפעולות הללו, אולי לא באותו סדר; הגענו אל הכניסה לקיבוץ, התרגשנו מהיכולת המדהימה לצאת מהעיר ככה סתם בלי הכנה ושמנו פעמינו לראות את בארי הישנה ואת אנדרטת יד אנז"ק. לסיום פיקנקנו עם השתייה ומעט המזון מול הפריחה האדומה.

קיבוץ בארי עלה על הקרקע במסגרת תכנית 11 הנקודות להתיישבות בנגב, ביום כיפור, שנת 46'. אחרי מלחמת העצמאות עבר הקיבוץ שלושה ק"מ מזרחה ובנקודה המקורית, הלא היא נאחביר או בארי הישנה, נמצא היום מגדל המים ובית הביטחון הישנים.

יד אנז"ק היא אנדרטה שנבנתה לזכר החיילים האוסטרליים והניו זילנדים, שנפלו בקרבות על כיבוש עזה במלחמת העולם הראשונה, היא הוקמה בשנת 68', על גבול עזה, ביער בארי. האנדרטה היא נקודת תצפית על האזור.

עלינו אל עמדת התצפית של האנדרטה, אנחנו ועוד מספר מטיילים. נכון שבדרך התבדחנו על מסלולי הקסאם 2 (מה יקרה אם נשמע את שריקת הטיל? האם יהיה לנו זמן לברוח?) אבל לא ציפינו לביקור של טנק מרכבה (ואולי היה זה טנק מרכבה סימן שלוש?). ככה, משום מקום, הוא צץ. נכון שלפי הרעש הבנו, שלא מדובר ברכב משפחתי ממוזג, אבל לא תארנו לעצמנו שככה, באמצע שבת כל כך יפה, נפגוש את המצב הביטחוני עצמו.

החיילים, כולם מילואימניקים, היו מחויכים ונראה היה כי שמחו לעצור ולהצטלם עם הילדים על הטנק. הילדים וודאי קיבלו שיעור מאלף בעתידה ובמצבה של ישראל, וראו ש"האדם שבטנק ינצח" והשד לא נורא כל כך. הם (כולל אותי ושתי הכלבות) עלו על הטנק, כמו שפעם היינו עושים בערבי יום העצמאות בכיכר, רק שהפעם לא הורגשה אווירת החג וכולם חשו צביטה קטנה בלב, שהינה המלחמה כבר כאן.

פני החברה הישראלית

בדרך לבארי כבר נוכחנו לדעת שכל הכלניות קמלו ושננסה שוב בשנה הבאה. איך שהצלחנו לפספס. חבל. שינינו את התכנית ונסענו מהאנדרטה לראות בנות יענה בכניסה לפארק אשכול. לא שזו חוויה מזככת כל כך אבל יש משהו בציפור בראשיתית בגודל ענק, וגם הכלבות שמחו, שלוקחים אותן לראות בעלי חיים כלואים.

ירדנו מהאוטו והכלבה השחורה החלה לרוץ לאורך הגדר הלוך ושוב. היענים בקול משק כנפיים ברחו עד יעבור זעם. "אדוני, גיברת," פנה אלי בחור שנראה נחמד, "של מי הכלב." "אדוני, הכלב מבריח את בנות היענה, קחו את הכלב כי הילדים שלנו רוצים לראות את בנות היענה."

ניסנו להסביר לו יפה שבשום מקום לא כתוב, כי הכניסה (איזו כניסה זה פתוח לכולם, זה בחוץ) אסורה לבעלי חיים. ניסינו גם להסביר שהכלבים כל השבוע סגורים בבית והיום, כמונו, הם יוצאים לנפוש. ניסינו להסביר שהגדר ארוכה מאוד, מרחק עשרות מטרים, ואנחנו לא חייבים לעמוד כל כך קרוב, אבל הוא כבר היה בפאזה שלו: " אדוני, אני מרים על הכלב אבן..."

וככה פגשנו את פני החברה הישראלית. הנה מיד בלי לחשוב, אב לילדים, דמות חינוכית יש לציין, איים באבן. אספנו את עצמנו ואת הכלבים שוחרי השלום אל המכונית, קיפלנו את הזנבות ונסענו הביתה, אל המיקרו-קוסמוס המוגן שלנו. רגע לפני שעזבנו האיש עוד הספיק לקרוא לי כלבה. פרחים? נחפש באינטרנט.