סיוט ושמו דלהי בקיץ (1)

ערים הודיות שנואות עלי. גדולות עלי. מאיימות עלי. הצלחתי לטייל הרבה זמן בהודו ולהימנע מהן, אבל לפעמים אין ברירה. בירת עונת התיירות בדרום היא בומבי, דלהי היא כוכב הצפון, קשה עד בלתי אפשרי לטייל בצפון הודו בלי לעבור בדלהי. שלושה חודשים טיילתי בצפון, שלושה ביקורים בדלהי (32 מעלות צלזיוס, 46, 46, נפלא). כל פעם ניסיתי להימנע מכך. שריינתי כרטיס ברכבת לילה, קניתי כרטיס לאוטובוס לילה, ניסיתי לא להישאר אפילו לילה, תמיד נכשלתי.

זה כמו היציאה של יום חמישי בערב בתל אביב; שום דבר טוב לא יצא מזה, לא אפגוש את הנסיך, לא אמצא עצמי פתאום שקועה בשיחה מרתקת על הסתיו בשירה העברית, ובכל זאת - לא יכולה להגיד לא. אני מתקלחת, מתלבשת, מתייפה ויוצאת. ככה דלהי, תמיד אני נתקעת (ושום דבר טוב לא יוצא מזה).

כמויות, זה מה שהולך כאן

דלהי גדולה ועצומה. יש בה שכונות, רובעים, היא מגוונת. אני מכירה את רובע התיירים, פאראגאנג', עם הרחוב הראשי, המיין בזאר. דלהי היא תרכיז של הודו והמיין בזאר, לדעתי הצנועה בלבד, הוא הגיהנום בכבודו ובעצמו.

לדלהי מגיעים בדרך כלל בבוקר. כלומר, או שנוחתים בדלהי, נקודת הפתיחה לטיול בהודו, או שמגיעים אליה כצומת דרכים, בין נקודה לנקודה. תמיד הגעתי מוקדם בבוקר, תמיד רצוצה מעייפות. מן הדרום אחרי 36 שעות ברכבת לילה, מן הצפון אחרי 12 שעות לפחות באוטובוס לילה.

בהתחלה, בשניות הראשונות, בנחיתה - אני מרגישה מעין הקלה. למרות החששות ברגעים הראשונים נדמה לי שזה בסדר. כזאת אני, טיפוס אופטימי. לדלהי לוקח זמן לחלחל להכרה שלי אז בהתחלה תמיד נראה שאני מה-זה מתקתקת את זה.

פאראגאנג' - כמה רחובות קטנים ומלוכלכים עד אימה, מסריחים ושחורים, עמוסים בתי מלון כולל המלונות "הישראלים" הבלתי נמנעים, מסעדות, חנויות ודוכנים ובאסטות של בגדים, שוק פשפשים שיצא משליטה. המיין בזאר צר, שני מטר רוחב (ומספרים שעכשיו הוא מורחב, לפני כמה שנים הוא היה כל כך צר שהמשטרה פשוט שברה משני הצדדים את כל מה שאפשר היה לשבור), ארוך, מטונף, מכיל הכל; 'הרי רמה' עם בית חב"ד הבלתי נמנע, 'הרי קרישנה', 'אג'אייה'. איפה שאין מלונות יש דוכנים, באסטות, בגדים הודים, סארים ושרוולים ומכנסי דייגים, חולצות משובצות, תיקים, צעיפים, תכשיטים. חנויות ודוכני פירות, ירקות, באסטות מוסיקה הודית רועשת, ובתווך, על הכביש עצמו, עוד דוכנים, ספרטנים יותר, קבצנים, עגלות למכירת אוכל, פרות ענק, מכוניות ריקשה, אופני ריקשה, סוסים רתומים לעגלות מובילים סחורה, ערמות של זבל, חרא של פרות, זבובים, המוני המוני אדם. כמויות - זה מה שהולך כאן.

וכל העונג הזה אפוף באפקט החממה של דלהי. הריח, תערובת מרוכזת של מיצי הקיבה של העולם הזה. הריח. יש לו נוכחות. קשה להגדיר מהו, של מה הוא, מאיפה הוא מגיע. העיסה הזאת בכל מקום עולה מן הכביש השחור-שמנוני, מדוכני המזון – שמן שרוף, תפוחי אדמה מטוגנים תחת השמש, שאריות שהושלכו לריצפה - מן החיות, מכלבים, מפרות, מזבובים.

ועננת האוויר. אוויר, הם קוראים לזה. אוויר כהה, מלא, כבד. אוויר שחור. אוויר שאין בו אוויר ואין עונג בלהכניס אותו לריאות. אוויר שסוגר אותי, שאני רוצה להתחבא בפניו. יש בו דברים, באוויר הזה, מעופפים, אולי חיות, או שאריות זבל, או עלים קטנים שאני לא יודעת מאיפה הגיעו. ורואים אותו, יש לו צבע. חום אפרפר. נדמה שאפשר לכלוא אותו בבקבוק, לשלוח מתנה הביתה.

ואין שמים בפאראג'נג. יש רשת עכביש של חוטי חשמל. מרימים את הראש ורואים אותה. אפשר להרים את היד ולגעת. היא פרוסה, שתי-וערב חשמלי, רק טיפה מעל לראשים של הולכי הרגל.

זהו, הפעם אני באמת מתפוצצת

הפעם אני מגיעה לדלהי עם תוכנית. 7:00 בבוקר, אני יורדת מאוטובוס לילה (חוויה קשה בפני עצמה) נוסעת על אופני ריקשה לכיוון בית המלון. 'יס פליז', מלון מותאם לישראלים. אני מבקשת חדר עם מזגן. "אין", אומרים לי, "הכל מלא". וכמה עולה חדר עם מזגן? 200 רופיס יותר מהמידע שבידי.

צעירה ישראלית נוספת נכנסת. גם היא מבקשת חדר עם מזגן לשלושה שבועות. "תכף" עושים לה סימן, "עוד רגע", היא מתיישבת בצד מחכה, אני מתרתחת. עוד לא 7:30 והריב הראשון פורץ. אני מפסידה, לא משיגה את החדר שרציתי. ועדיין, יש לי תוכנית, נדמה לי שזה לא נורא כל כך. אני מנצלת את אשליית השליטה שעוד נותרה בי ומסתערת על הרחוב. יש סידורים לעשות.

אני צריכה למשוך כסף ממכונת הכסף, MTA, בצד אחד של המיין בזאר. עם הכסף אני צריכה ללכת לצד השני, לרכבת, להזמין כרטיס באמצעות הלשכה לתיירים, כי כל הכרטיסים הרגילים אזלו, ובדלהי שומרים כרטיסים מיוחדים לתיירים. אני יודעת שכדי לקנות כרטיס באמצעות המכסה לתיירים צריך לבוא עם אישור על החלפת הכסף האחרונה שעשית.

אז אחרי שאני מושכת כסף מן המכונה אני מחכה לפתק שלי, שיגיע. והוא לא. (אגב, החדר של המכונה ממוזג, פעם הבאה אני ישנה שם). האיש האחראי על המכונה אומר שאין פתקים, נגמר הנייר כבר אתמול בלילה, הוא הודיע למי שצריך והם יביאו גליל נייר חדש. הכל יהיה טוב.

8:00 בבוקר, אני מייללת ברחוב. אני צריכה את הפתק הארור הזה. הרבה הודים מצטופפים סביבי. האחראי על המכונה מסביר להם מה קרה. הם מציעים הצעות. שיחה ערה. בהודית. אני מאבדת את העשתונות. בסוף, אחרי שאני מודיעה שאני לא זזה משם בלי הפתק שלי, האחראי נותן לי פתק בכתב ידו המעיד על ביש המזל שפקד אותי.

9:00. חם חם חם. השמש קופחת. לוהט ומסריח. יש לי עוד משימה אחת. להשיג כרטיס ברכבת שתוציא אותי מכאן.

במשרדים ברכבת לא ממוזג. אני צריכה למלא טפסים ולקבל עזרה מפקיד הודי. הוא נחמד ורוצה לעזור. בהתחלה הוא מודיע לי שאסור לו לעזור לי, כי הוא יכול לעזור רק לתיירים שנמצאים בהודו פחות מחצי שנה. אני שבעה חודשים. צריך אישור מיוחד. הולכים לקבל אישור מיוחד. מקבלים. חוזרים לשולחן שלו. עכשיו הוא לוקח את הטופס שלי ומזין את הפרטים ומוצא לי רכבת מתאימה ומדפיס כרטיס ואני מאושרת. אופס. לפי הכרטיס אני הולכת לבלות 36 שעות ברכבת במיטה התחתונה. לא בא בחשבון. אני מבקשת לשנות למיטה העליונה. מאוחר מדי.

זהו, הפעם אני באמת מתפוצצת. אני נעמדת שם, במלוא הדרי, ונותנת כזאת הופעה נוסח "יש לך מושג מה יעשו לאישה מערבית במיטה התחתונה" (כאילו מה כבר עברתי ברכבת, מה באמת יכול לקרות). אני בוכה ומתחננת ומסבירה לו שממש ממש לא בא בחשבון. שוב צריך אישור מיוחד. אני צריכה לכתוב מכתב שמסביר, שאני ממש לא מוכנה לסידור הזה, מיטה תחתונה. אני כותבת. כרטיס חדש מופק.

הסידורים הסתיימו, אני סחוטה ומזיעה ומגעילה את עצמי. אני הולכת לבית הקפה החדש, הנקי, הממוזג, שרק נפתח ברחוב, להחיות את נפשי. אני מזמינה אספרסו וקרואסון-קינמון. האספרסו מגיע אחרי 30 דקות. שתי לגימות בתוך ספל גדול. ביס בקרואסון, רגע, זה שערה או חוט מה שיש לי בפה?

דלהי, או דלהי, אלוהים אדירים, זוהי דלהי ילדה, זוהי דלהי.

בפרק הבא: "אמא, קחי אותי מפה", או: הבריחה הגדולה מדלהי