סיפור מופלא על אהבה (ואוכל)
מסתורי האוכל, נפלאות הרשת ויד הגורל, או אם תרצו - צירוף מקרים. אנה וגנר פוגשת את "אוהד מושבע", מגלה שהם מכירים כבר מאתיים שנה - ובסוף יש מתכון אחד
"אני מרגיש שאנחנו מכירים כבר מאתיים שנה", הוא אומר ומחייך חיוך ענק, חושף קמטי צחוק שאני תמיד מתבוננת בהם בקפידה, בפגישה ראשונה עם אדם חדש, כי הם מלמדים משהו חשוב על נכונות לשמוח: אז אני מחייכת בחזרה, יודעת שגם הוא מתבונן באותם קמטים ממש בזויות עיני. כן, זה מוזר, אבל גם אני מרגישה כמוהו.
נמשיך לקרוא לו "אוהד מושבע", או בקיצור: אוהד. לפני שנה ויותר הוא הגיח מנבכי הרשת אל התגובות למדור האוכל שלי והציע לי נישואין. בגלל מתכון. לא הגבתי, והוא המשיך. מדי פעם הייתי עונה לו: תמיד הוא שעשע אותי מאד, עד שבתגובה אחת נסוג מן ההצעה המקורית ובמקום זה אמר שאולי סתם נעבור לגור יחד. אז כתבתי טור שמוקדש לו, כמו גם למתכונים מלחם ישן ומבהיר היטב מדוע לא כדאי לאיש לגור איתי. והנה, קרה משהו מאד מאד מוזר: משום מה, הבינו כמה מקוראי המדור כי בעצם אני מאד מעוניינת ב"אוהד", ובתגובות נאמר לו שעליו לשלוח כתובת אי מייל. היו מי שהריחו רומן מתרקם באוויר.
הוא בחר במשחקי פיתוי עדינים. אימייל לא הגיע, אבל תפריט של ארוחה מגירת ריר דווקא כן. המשחקים נמשכו שלושה ימים, עד שכנראה נכנע ללחץ החברתי של המגיבים –ועשה טעות.
בוקר יום ג', לפני שבועיים בדיוק. העורכת מתקשרת אלי קצת נרגשת. "אנה אחותי? את יושבת? אני יודעת מי האוהד שלך. שלח אימייל אחד עם כתובת הוטמייל, ועוד אחד מהמשרד שלו, שזה מין מוסד מדעי. אז עשיתי עליו גוגל, והנה תוצאות".
בעוד אנחנו מדברות מגיע מייל ובו ביוגרפיה די ממצה, מבחינה תעסוקתית, של האוהד – כולל שמו של המוסד המדעי, וכולל כמה נתונים חשובים. למשל, שהוא מבוגר ממני בעשר שנים, ולא נער כפי שחשבתי. זה דווקא מצא חן בעיני.
אקצר, ברשותכם: טלפנתי למוסד המדעי. כן, הפתעתי אותו, גם בציטוט פרטי ביוגרפיה נבחרים. התחלנו לצחוק כבר בשיחה ראשונה, ארוכה והזויה. זה היה סימן מצויין לבאות. וקבענו שלא נבשל יחד על ההתחלה, אלא נופגש בנמל הבית שלי, "רפאל", לארוחת צהריים.
"אני מרגיש שאנחנו מכירים כבר מאתיים שנה", הוא חוזר ואומר, ומפקיד בידי את האחריות להזמין יין לפירות הים שלנו. "גווירצטרמינר", אני מבקשת, והוא מתחייך למשמע המבטא. "גרמנית שפת אם?", הוא שואל, ואני מודה.
- ומנין הגרמנית?
- אה, זה קצת מסובך, אמא שלי נולדה בעיר ששמה צ'רנוביץ...
עוד לפני שאני מספיקה לומר לו שזו היתה פעם עיר מחוז באימפריה האוסטורו הונגרית, הוא שואל אם אמי עודנה בחיים, וכיוון שכן – הוא מבקש שאטלפן אליה מיד ואשאל אם היא הכירה את הרב מארק.
הפרעתי לה באמצע השלאפשטונדה, אבל מרוב התרגשות סלחה לי מייד. אמא מאמינה שבשיחות בין סלולריים יש לצעוק, כי עוף השמיים מוליך את הקול רק כשהוא רם מאד. "מה זאת אומרת היכרתי? הוא...הוא...אנחנו גרנו דלת ליד דלת. באותו בניין ממש. ולא רק זה. זוכרת שלסבא שלך היה אף שבור? נו, ב –1919, בחודש מאי, עברה כרכרה ברחוב בדהרה והסוסים דרסו את סבא שלך, והרב מארק הוא שנשא את סבא שלך, חסר הכרה ומדמם, עד לבית החולים. את המונית עוד לא המציאו. ואת יודעת מה? יכול מאד להיות שכך ניצלו חייו של סבא שלך, וכך אני נולדתי, וכך גם את".
אני נושמת עמוקות ומספרת את זה לאוהד.
הרב מארק היה סבא שלו. כן, אנחנו מכירים מאתיים שנה. לפחות. נסים מתרחשים בדרכים מאד מאד משונות, והגם שהוא איש מדע ואני ציניקנית מלידה, היה ברור לשנינו ששמענו לפחות את משק כנפיה של פייה קטנה וטובה עד אין קץ בפגישה הזאת.
ומה יהיה הלאה? ימים יגידו. אימיליים ובהם הצעות לתפריטים ושאלות חשובות ("איזה שיר של לאונרד כהן הכי חשוב לך?", מה אתה לא מוכן לאכול?” כיצד ייתכן שאת לא היית מעודך בניו יורק?") עוברים כעת בינינו, והם מלאי חיוכים. מזמן לא בישלתי ביחד עם איש. עוד מעט, אני מאמינה, ננסה ונראה אם הכוריאוגרפיה של אנשים שמכירים זה את זה מאתיים שנה עובדת גם במטבח.
בינתיים, לכבוד אבות אבותינו, רק מתכון אחד, כזה שהיה נהוג בביתו כמו גם בביתי. מרילנקנודל הן כופתאות משמשים. בצ'רנוביץ לא שמעו על משמשים מיובשים, ולכן שם זה היה קינוח של קיץ. כאן הוא מתאים יותר לתקווה המסתמנת שעוד מעט יהיה חורף אמיתי. ייתכן שסבתי עמליה היתה נוזפת בי, כי אצלנו אוכלים רק טרי, אבל נדמה לי שגם היא היתה שמחה לדעת, ממקום שבתה במטבח של המלאכים, שסוף סוף יש שימוש ראוי לאינטרנט הזה, כי בגללו הכרתי את הנכד של הרב מארק.
מארילנקנודל הן כופתאות קטנות וחמודות מבצק תפוחי אדמה, שבתוכן מסתתר משמש אחד. הנה כך:
200 גרם משמשים מיובשים
1/2 ליטר מים רותחים
1 ק"ג תפוחי אדמה יפהפיים
300 גרם קמח. בבקשה, ובניגוד להרגלי – תשקלו. הכמות כאן קריטית, כי אם תשתמשו ביותר, תקבלו כדור טניס
כף מים קרים
גרד קליפת לימון
100 גרם חמאה
200 גרם פירורי לחם מאיכות טובה
2 כפות סוכר חום
1/2 כפית קינמון
כפית מלח
וכך נעשה:
ראשית חוכמה, נקרצף אך לא נקלף את תפוחי האדמה, ונבשל אותם במים עד שיתרככו מאד. או-אז נניח להם להתקרר קמעא. בינתיים, נאשפז את המשמשים במים רותחים, וניתן להם להתכווצ'ץ ולתפוח מעט עד שיתרככו. התקררו התפודים? בקערה עמוקה, נעבד אותם למחית חלקה מאד, נוסיף קמח ומים קרים וניצור בצק. ממנו נקרוץ פיסות קטנות, לא יותר מסנטימטר מרובע. התקררו המשמשים? נחצה אותם בעדינות, נפזר מעט מאד גרד לימון באמצע המשמש, נדביק את שני החלקים זה לזה באהבה, נטמיע אותם בתוך כופתת בצק ונהדק היטב. הכופתאות צריכות להיות עגלגלות ופחוסות אך מעט.
וכעת נרתיח המון מים בסיר. 4 ליטרים בערך, וכשיבעבעו יחד עם מעט מלח, נחליק לתוכם את הכופתאות בעדינות, ונבשל 10 דקות בדיוק. לא שניה אחת מעבר לזה.
בינתיים, במחבת כבדה ורחבה, נמיס את החמאה ונזרה מעליה את פרורי הלחם. מייד ננמיך את הלהבה למינימום, כי פרורים נוטים להיחרך לפני ששמנו לב. אז נשים.
כשהכופתאות מוכנות, הן צפות בעליזות על פני המים. מוציאים אותן במרית מחוררת, מניחים במסננת שיתייבשו מעט.
אל המחבת עם פרורי הלחם מוסיפים סוכר וקינמון. מגלגלים כל כופתה חמה בתערובת ומגישים מיד. מי שרוצה, מוזמן בזה להרים כוס גווירצטמינר, או מה שיש בבית, לזכרם של הרב מארק ועמליה שפיגל, שכנים.
משמשים. במים רותחים
מומלצים
