עולים לרגל

לפני לא מעט שנים, כשעוד לא היה ברור לכולם שבשר מיושן זה לא מעושן עם טעות ואל דנטה לא קשור כלל לאיש והתופת, טעמתי אצל בראון, הקצב, לא זה של מכונות הגילוח, פרוסה דקיקה של בשר מיובש. זה לא היה פרשוטו, גם לא קופה, אבל זה היה טעים עד מאוד. בראון, שבדרך-כלל מדבר הרבה, מילא פיו פסטרמה וסירב לגלות לי מה המקור, ורק פעולה נמרצת ואלימה, שכללה בעיקר תחנונים והשפלה עצמית, גרמה לאיש להתרצות. וינס, הוא אמר לי. וינס קוראים לאיש והוא אמן שרקוטרי, כלומר נקניקן מוסמך שבא אלינו משווייץ ועובד כאן במפעל בדרום העיר ומייצר את מיטב נקניקי אירופה. מיני סלמי וגירסאות שונות על פרשוטו ונקניקי כבד וכל שאר דברים שעושים טוב לנשמה ורע לעורקים.

בהמשך נדד וינס במסעדות שונות, בקייטרינג שמתמחה באירועים מורכבים, ועכשיו הוא, ובעיקר זוגתו, ב"מכה", בר-מסעדה חדש ברחוב נחלת בנימין בתל-אביב, שקם על חורבות סווינג .

אני לקוח קטן מאוד של ברים ושל מקומות שמתלבשים בהם עוד פחות יפה. למכה הגעתי, לפגישה, מוקדם בערב, כשהמקום עדיין מנמנם, ונדמה לי שהוא הולך להיות בזמן הקרוב המשרד שלי. למה? כי יפה שם ושקט בערב, אין עשן ואין אנשים ויש שירות מצוין. האוכל מורכב ברובו ממה שקוראים שם מנות ראשונות. לא טפאס (הגל האחרון), אלא קצת יותר גדול וקצת יותר יקר. אכלתי ביסק - מרק קרמי וחלק של סרטנים - ומנה של תמנון ושרימפס עם ארטישוק ירושלמי, והיה נחמד. בסוף שלחו לנו מנה של חזה אווז מומלח, מיובש. מנה טעימה קטנה, שלוותה בהתנצלות שזה סתם כך מהמטבח ועדיין לא לגמרי מוכן, וזה היה נפלא, נהדר, פשוט מעשה אמנות. פרוסות דקיקות, אדמדמות, מלוחות במידה.

סיפרו לנו שבארון הייבוש יש עוד מיני-מינים של בשרים, שאוטוטו יהיו מוכנים ויוגשו במכה, ואני, שטעמתי מזמן מה את מה שוינס יודע לעשות, ממליץ לכם להגיע למכה ולטעום. חוץ מזה, יש שם בר מצוין שמחיריו, לפחות בינתיים, סבירים. ואם עוד לא אמרנו, יפה שם והשירות משובח.

מכה, נחלת בנימין 52 תל-אביב, טל': 5175070-03

איקאה - מה שמשלמים זה מה שמקבלים

כשהייתי קטן, אנשים חלמו על קוקה קולה. קוקה קולה היתה אמריקה, החיים הטובים, הבחורים השזופים והבחורות עם השיניים הכי לבנות. אחר-כך היה מקדונלד, אבל בכמיהה הזו לא ממש נטלתי חלק. פעם אחת, לפני שנים הרבה, טעמתי את ההמבורגר שלהם והמונח געגועים או כמיהה ממש לא היה חלק מהיחס שלי לפיסת החומר החרוך שהיה כלוא בלחמנייה איומה וטבע ברטבים צבעוניים.

לאיקאה, לעומת זאת, חיכיתי, הרבה שנים חיכיתי. ראיתי קטלוגים שלהם ואחר-כך, בטיולי דלפונים לאירופה, ראינו את המוצרים, המחירים, ונפשנו כמהה. ואז, במסגרת הפרץ הקצר והאינטנסיבי של קבלתנו למערב, הגיעה גם הרשת הזו לכאן. לקח לי כמעט שנה להגיע לאיקאה המקומית. ניסיתי פעמיים-שלוש ונהדפתי בזרם הממתינים וויתרתי. וכשהכל נרגע, הלכתי. איקאה זו חגיגה, עיצוב צעיר, נראה טוב, נכון, ושלא כהביטאט, שלגבי רובנו היא לעיון בלבד, כאן המחירים אפשריים, מאוד אפשריים. נכון שכשיושבים על הכיסא, זה לא הדבר הכי נוח בעולם, הגימור לא נפלא והחומרים פשוטים, אבל מה אתם רוצים במחירים כאלו? אבא שלי לימד אותי שאין מציאות, ומה שמשלמים בעבורו זה מה שמקבלים, אבל אני קולט לאט, ובדרך-כלל דרך הרגליים.

קנינו מחבת, יפה, כבד, מנירוסטה ועם תחתית עבה וטפלון מבית טוב וממש לא יקר, אמה-מה, כשמטגנים, אי-אפשר לגעת בידית, היא לוהטת. קנינו סיר גדול לפסטה, עם מסננת פנימית, רק עם בעיה אחת: ל-4 מנות צריך 500 גרם פסטה, שזקוקים לפחות ל-4 ליטרים מים. כשמכניסים את הפסטה והמים שבים לרתיחה, הם מייד נוזלים מהתפר שבין הסיר למסננת. אז לבשל מקסימום שתי מנות, או לבשל הרבה פסטה במעט מים או לקנות את זה של סולתם, יקר וטוב.

לקקן, שקוראים לו בספרים מרית גומי, ומשמש לערבוב וניקוי דפנות הכלי, עולה בחנויות מקצועיות עד 50 שקל. המון. מאוד שמחתי על הלקקן שנראה לקקני לגמרי ועלה שקלים בודדים, אבל בשימוש השני נשבר כמו כלום. המברשת למריחת זיגוג משאירה שערות, הטיימר לא עבד אפילו דקה, וחגורות הסינרים ניתקות במשיכה הקלה ביותר, אבל הכל באמת זול.

קולות סיר הלחץ מזכירים רכבת

אני לקוח די קטן של סירי לחץ. אני אוהב לראות מה קורה עם האוכל, לערבב, להריח, אבל קולות הגרגור והנשיפה של סיר הלחץ לא הסתדרו לי עם מה שאני קורא קולות של מטבח. רכבת אולי, או מפעל תעשיה, אבל לא הקולות הרכים של נזיד מבעבע.

יש לי סיר לחץ כבר שנים רבות, מתנת חתונה אני חושב, של Tefal , והוא היה נקרא לדגל אם הייתי מכין חומוס (שכן אין כמו סיר הלחץ לרכך חומוס עקשן ובלי סודה לשתייה בכלל) או שעועית ומיני קטניות סרבניים אחרים. סיר שעשה את העבודה. אבל תמיד היה החיפוש אחרי השסתום, שמונח במקרה הטוב באחת מהמגירות המלאות במאתיים סוגי שמונצעס לא נחוצים, מעצבן. גם הסגירה היתה לא קלה וכך גם הפתיחה. את הסיר החדש שלהם שלח לי היבואן. הוא גדול יותר, מבריק ומאוד יקר, משהו כמו 1,200 שקלים, ונמסר לי שיש גם דגם יקר יותר, שיודע לעשות משהו שלא לגמרי הבנתי.

אז ככה, אין יותר שסתומים שנעלמים, הסגירה בלחיצת כפתור, כך גם הפתיחה. גם אם תרצו מאוד, לא תוכלו לפתוח את הסיר כל עוד יש בו לחץ, מה שמונע הפתעות בדמות סילון קיטור לוהט שפורץ מסיר לחץ לחוץ. לא השאירו שם פינה אחת לא מטופלת. הידיות נוחות וברור שמי שעיצב אותן, העדיף את הלקוח על גחמות אישיות, ושסתום הלחץ מדורג וקל להבנה והפעלה. זמן הבישול מתקצר עד מאוד, והערכים התזונתיים נשמרים. אם עובדים נכון, גם המראה והצבע של ירקות נפגם פחות בתהליך.

סיר הלחץ הישן שלי גר בדרך-כלל במחסן, ונקרא לגז בעיתות חומוס. הסיר החדש גר על הגז, גם בגלל שהוא כה מוצלח וגם בגלל שהוא הגיע אלי בדיוק בזמן ששוב החלטתי להפוך לצנים דקיק. מה הקשר תשאלו, ואני אתן לכם לאכול משהו.

גזר, דלעת, עגבניה, כרובית, כרוב, בצל, קישוא וכל מה שהוא לא פחמימה באופן קיצוני, עוברים לגור בסיר עם מעט פלפל שחור גרוס טרי ומלח ומעט תערובת תבלין. זה יכול להיות בהרת או מהתערובות של ההודים, גראם מסאלה או מיני קארי, אפשר תערובת לקציצות של טריפוליטאים או תערובת למפרום, מים ובערך 20 דקות בישול לאחר היווצרות הלחץ. זה טעים, חם, וקמצני עד מאוד בקלוריות. עוד יותר טוב לטעמי הוא להעביר את התערובת בבלנדר עצבני למרק קרם חלק, שאליו אפשר להוסיף מעט רוויון וליהנות עד מאוד.

ועוד משהו: יש עכשיו בשוק מיני שעועית טרייה. אני לוקח קילו מזו הבהירה, הרחבה, שמכנים טורקית, ומניח אותה בסיר עם 2-3 עגבניות קצוצות גס, כף שמן זית, פלפל שחור גרוס טרי, מלח ועלי טימין או אורגנו טריים, חצי כוס מים ובישול של כחצי שעה לאחר הרתיחה.

ואין טוב בלי רע. ב- Tefal חשבו על הכל, היבואן קצת פחות. על מכסה הסיר מנצנצת מדבקה גדולה, שגם בדרכים אלימות עד מאוד לא ירדה לגמרי עד היום הזה.