טטריס לנצח

טטריס הוא התשתית של הציוויליזציה האנושית, הביטלס של משחקי המחשב. הוא כמו מפלצת האוכלת את תרבות הפנאי שלנו. כמו המוסיקה הפופולרית, גם משחקי המחשב עברו מטמורפוזה מטורפת עד שהחיינו והגיענו. יש להם רזולוציות שנראות כמו טריפים של אל.אס.די, אלימות פרוידיאנית, דאטה בייסים שהמוח האנושי לא יכול לקלוט וכמובן צלילים אינפנטיליים, מהפנטים, שמצפצפים לך באוזניים, צלילים שגורמים לשירים של תזמורת אורות החשמל, אותה חבורה תמהונית מהסבנטיז, להישמע קולית להחריד.

ג'אווה, ג'אווה

כמו כל מוטציה טכנולוגית, גם אני נעתי קדימה אל משחקי סימולציה מסוימים, שלשו את ידי הימנית לצורה של עכבר והפכו את עיניי לשקיות מדממות. אך במידה מסוימת עדיין הייתי מקובע בעבר, בלוּפּים קטטוניים ואינסופיים של טטריס, כמו שדים תת הכרתיים. עכשיו הן התקמבקו שוב, למרות שתמיד היו כאן, תחת המיתוג המשונה "משחקי ג'אווה" בסלולרי. ואוו.

חלומות טטריס

ובכל זאת, מי שנגמל בייסורים מגירסת הפי.סי (כמוני) של הטטריס, מוזמן לשבת בתוך הסלולרי ולהתמזג עם הצורות, הצבעים, האופן בו הקוביות נופלות, משתרגות אחד בשניה בהרמוניה אורגזמתית. בגלל האתגרים הגיאומטריים, הצליל אותו הקוביות עושות כשהן מתנשקות.

לא משנה איפה תהיה. אתה סוגר את היום, מכבה את האור, נכנס למיטה, והצורות ממשיכות ליפול. אתה רואה אותן, כמות שהן, מלבניות, מרובעות, אדומות, כחולות, סגולות, נופלות בתוך המקום החשוך שמאחורי העיניים, הופכות להיות התפאורה הנצחית של חלומותייך, שמן הסתם, רובם גם עוסקים בטטריס.

הפילוסופיה

בינתיים, אני שומר מרחק ביטחון. בפעם האחרונה שהייתי בתוך לוּפ טטריסי זה נגמר בטירוף הדעת, שהוביל לשירטוט קווי מתאר פילוסופיים מופרכים ומטופשים על תפקיד הטטריס בחייו של האדם המערבי המודרני.

הרגשתי כמו מואר, למרות שברמה התיפקודית הייתי יותר כבוי מקצר חשמלי. הגעתי למסקנה כי החיים זה טטריס וטטריס זה החיים. זו צורת הקיום הבסיסית של האדם. זה הצורך בסדר, בארגון, בהגיון, ביחסים של סיבה ותוצאה.

מי המלך כאן?

בליסטיקס, בן דודו של הטטריס, עובד לפי אותם קודים: גם בליסטיקס זה בדיוק כמו החיים. אתה יוצא החוצה למסך הבליסטיקס הראשון של היום. אתה נתקל בעצמים, אנשים, בעיות, סיטואציות. קורים לך דברים שהם לא בשליטתך. אתה נאבק בהם, אתה לא נפסל, לא עולה על שום מוקש. אתה לוקח ואוסף מה שאתה יכול מכל מסך. בעיני עצמך אתה מלך, תמיד נמצא במגמת שיפור, שובר שיאים שאתה עצמך קובע, אבל אתה יודע שתמיד במקום אחר, בעולם אחר, יהיה מישהו שהוא יותר מלך ממך.

מדינת הרווחה האמיתית

יש אנשים שבשבילם עץ הדעת הוא פירמידה אלקטרונית של קוביות, הוא עוד מסך, עוד יום, עוד ריגוש. החיים הם בדיוק אותו דבר. אם אתה טוב, אתה עובר לשלב הבא. אם אתה לא טוב, אתה נכשל, אבל יכול לנסות שוב ושוב. למעשה, טטריס הוא מדינת הרווחה הגדולה של התרבות האנושית. הוא ספק ההזדמנויות לשכבות הנחשלות. בעצם לכל השכבות. אין תכנית שיקום סוציו-אקונומית כזו בכל העולם. כך שבעצם, מלבד האלמנט החזותי הוא נושא בקרבו את אידיאת גן עדן המושלמת.

אי אפשר לברוח

בעקבות המחשבות המדאיגות הללו, איני חוזר יותר לשחק טטריס. אני נזהר מזה כמו מפני אש. לזוגתי שתחיה יש סלולרי מחריד, עם מצלמה וכל הדברים הנלווים. יש לה גם טטריס. לעיתים, ברגעים המתים של המציאות, היא יושבת ומשחקת. מכל מקום בו אני נמצא בבית, אני שומע את הציפצופים הקטנים, המתכתיים. אני מתחיל לרעוד, לשרוט את האוויר בציפורניים הכסוסות שלי ולהרגיש איך מערכת העצבים שלי הופכת לרכה, לגמישה, לשבירה.

לא, אני לא רוצה לשחק

"אתה בטוח שאתה לא רוצה לשחק?", היא שואלת בתמימות. אני שולח בה מבט מבועת וטורק את הדלת. אני הולך למטבח וטוחן גרנולה עד שבא לי להקיא. אני מסתגר במרפסת, אני מתחיל לצרוח מבלי שאף אחד שומע, אני עוקב אחרי התחת של הציפורים בעצים, ולוקח זמן, אולי כמה דקות, אולי שעה, אפילו יותר, עד שאני מפסיק לרעוד. כשאני מרגיש שאני בסדר, אני מדליק את המחשב, הולך לספריית ה-mp3 ומשמיע קצת ביטלס.