פרק ג': כל הדרכים מובילות הביתה

אחרי הביקור בגבת החליטו לשנות את התוכניות, ולטייל מעט באיזור. הם הלכו לאורך נחל ציפורי ("מאכזב") עד לכפר המכבי, ולמחרת עלו את נחל יגור ומצאו שטיול יכול להיות מהנה ואתגרי גם אם אין מים בנחל.

היגור, אחד המסלולים החווייתיים שמציע הכרמל למטיילים, הוא נחל תלול במיוחד בצדו הצפון מזרחי של ההר והשלושה טיפסו אותו עם כל הציוד על הגב. "אתה הולך עשרה מטרים, מטפס קיר של שלושה מטרים, וכך הלאה", מסביר רועי, "זה היה טיפוס קשה מאוד בעיקר אחרי כמה ימים שלא עשינו מסלולים קשים". משהגיעו השלושה לגב ההר שמו פעמיהם לכיוון עוספייה שם מצאו בעל מכולת נחמד שהדריך אותם איך לצאת מהיישוב ונתן להם לחמניות. לא ברור מה יש בחבורה הקטנה ובדינמיקה שמתפתחת סביבה, שגורם לכל מי שנקרה בדרכה להעמיס אותה בתרומות, אוכל על פי רוב.

הראות מהמוחרקה לא היתה כל כך טובה, אך התצפית לעבר עמק יזרעאל עדיין מוגדרת "מדהימה". השלושה חיפשו מקום להקים מאהל. "מצאנו איזה חניון מטונף, פינינו את הזבל והקמנו את האוהלים". למחרת, מיד כשגמרו את ארוחת הבוקר, נפתחו ארובות השמיים וגשם שוטף החל לרדת. אוטובוס מזדמן של מטיילים הציל אותם, והם קפצו עליו בשמחה רבה.

"אני חושב שעצרנו ביוקנעם"'

"מצאנו את עצמנו באוטובוס של משפחות אגד, שכמונו מחפשים מה לעשות בגשם". אחרי שלושה שבועות עם העיניים על המפה, הם זכו לחצי יום של טיול בו יכלו להיות מובלים כמו ילדים ממקום למקום מבלי לדעת בדיוק איפה הם. "אני חושב שעצרנו ביקנעם באיזה שהוא שלב", אומר רועי, "על כל פנים הם הורידו אותנו בצומת יגור". אחרי יומיים מצאו את עצמם בחזרה באותה נקודה, במזג אוויר סוער, כאילו לא התקדמו כלל.

טרמפ אחד והם ב'גרנד קניון', מרכז קניות. גם שם, הם אומרים, אפשר להרביץ שלושה ימי טרקים, אבל במקום זה החליטו לראות סרט, כמו תרמילאים בחו"ל. אחרי הסרט בא עומר לאסוף אותם. עומר הוא עומר זוננשיין, שהיה עם רועי בצבא, שאירח אותם ללילה בביתו והצטרף להליכה עד קיסריה.

את יום המחרת בילו בסידורים והסתובבויות בחיפה, 'יום עיר'. הם הרימו, כמובטח, טלפון לסטודנטיות שפגשו בחוף לבנון והוזמנו ללון בדירה של נועה. בבוקר קמו ליום רמב"ם.

"משאיר הרבה יותר בלב"

ברמב"ם ציפתה לשלושה אחת המשוכות הקשות: המחלקה האונקולוגית. ילדים חולים אינם מחזה מרנין גם כשמדובר בשפעת, לא כל שכן בסרטן, אבל הפחד והמבוכה התבררו כמיותרים. "כל הפאזה משתנה, יושבים עם כל חולה חצי שעה, מדברים איתו, לומדים להכיר". הם מדברים בטון הרבה יותר אישי על אדם בן הארבע, על פריאל בת השנתיים ועל אחרים עמם דיברו וצחקו, או בנו עבורם גן חיות שלם מבלונים.

הביקור בבית החולים רמב"ם ארך ארבע שעות, ו"היה אחלה. מכיוון שהילדים ברמב"ם ידעו עברית היה יותר חיבור. הילדים היו בגילים יותר מגוונים, ואנחנו היינו יותר מנוסים, ידענו איך לגשת, וגם הצלחנו לקפוץ מעל משוכת הסרטן". הביקור במחלקה האונקולוגית "משאיר הרבה יותר בלב", הם מודים.

"לא הבנתי למה הם לבנים כמו קיר"

כשיצאו מרמב"ם הקפיצו אותם אנשי 'קו לחיים' לאוניברסיטת חיפה, משם ירדו לאורך נחל נדר עד לעין קדם, שם זומנה להם אחת החוויות הפחות נעימות של הטיול. רועי, שהוא לא רק החובש שבחבורה אלא גם החקרן, היה חייב לבדוק את הנקבה ממנה נובע המעיין. מאמין ביכולתו לעצור את הנשימה לאורך זמן, הוא צלל פנימה. שלושת החברים עומדים בחוץ ומחכים. חולפת דקה - כלום, חולפות דקותיים – אין רועי. השניות נוקפות, השקט מתחיל להעיק, ועדיין אין סימן ממנו. פתאום נשמעות מעמקי הנקבה צעקות עמומות. השלושה ממש נלחצים ומדמיינים מבצע חילוץ נועז. מה מתברר? רועי צלל פנימה, מצא אחרי כמה וכמה מטרים מקום לנשום, וניסה לצעוק לחברים שיצטרפו אליו פנימה. "כשיצאתי משם, לא הבנתי למה הם לבנים כמו קיר", הוא מסכם (ולא לנסות את זה לבד בבית).

מהמעיין עלו לאורך נחל גלים ונחל כלח, והמשיכו ברגל עד לבית ההארחה בקיבוץ בית אורן. אבי, איש 'קו לחיים' שבא לאסוף אותם, הפתיע וסידר להם אירוח במקום.

'סושי קבאב' בחוף דור

בבוקר פנו לכיוון מישור החוף "עשינו מסלולים", אומר ליאור, "אבל מסלולים מעפנים". התכנון המקורי היה לכת לאורך מסלולי הטיול לשעל מורדות הכרמל המערביים "הרעיון הוא הנוף של הים", אומר ליאור, "אבל אתה מפסטן, עולה יורד, עולה יורד". במקום לפסטן, פצחה החבורה בצעידה של כעשרה קילומטר לאורך מטעי הבננות שבתחתית ההר (אפילו היו קצת בננות), עד למערות האדם הקדמון, ומשם לשמורת חוף דור הבונים.

בשמורה התארגנו ללינה בסמוך למערה הכחולה, וציפו ליעלי, אחות של טל, שבאה עם חברה לבקר, וגם הביאה את כל מה שצריך כדי לעשות על האש – חוץ ממישהו שיודע איך עושים את זה. המאכל שאכלו באותו ערב הוגדר 'סושי קבאב', אבל ליאור מוסיף "תכתוב שהסלט של יעלי היה מצוין" וטל מזכיר שאימא שלחה עוד כמה פינוקים.

"צב הוא לא כמונו"

בבוקר, החלטו שאת מחצית היום הראשונה הם מבלים על החוף והלכו לראות את המערה הכחולה. 'מערה סתאאאאאאאאם', הם אומרים עליה. מאידך גיסא, מהחוף עצמו הם ממש מתלהבים. "יש פה חופים עם מצוקים ולגונות ענקיות עם מים צלולים", אומר רועי, "ויש בם צדפים וצבים. ומול הלגונות איים, שאסור לעלות עליהם כי הם אתרי קינון", הוא מתאר בהתפעלות. "אולי כדאי שלא תכתוב על זה שלא יבואו אנשים ויהרסו את זה", מציע טל, ויש לו על מה להתבסס.

בהמשך היום נתקלו בצבה מתה. רכבי השטח הרבים הנוסעים באזור מעמיקים את ה'קוליסים', מסלולי עקבות הגלגלים, ואלו גורמים לצבות שמחפשות את דרכן אל החוף, ללכת לאיבוד ולהתייבש למוות בחול. "צב הוא לא כמונו, הוא מסתכל מגובה של 10 או 20 סנטימטר", מסביר רועי, "ברגע שהוא נכנס לבור כזה, הוא לא יכול לראות את נצנוץ הירח על הים והולך לאיבוד". גם אם נקבת הצב מצליחה להטיל את ביציה בחול, לא מובטח גורלם של הצבים. "שמעתי שיש מתנדבים שישנים ליד מקומות ההטלה ושומרים על הביצים עד שיבקעו. זה משהו שאני מתכוון לעשות מתישהו", מוסיף רועי.

"ראינו לכם וראינו לכם"

לאחר חצי יום הליכה ("דוך") הגיעו לזיכרון יעקב, והתקבלו בחום בבית בנדק, חברים של ההורים של טל. המארחים ארגנו למטיילים לילה בספורטן זיכרון. ככה זה, יום אחד הם בשטח, מבשלים לעצמם וישנים באוהלים, ולמחרת הם משכשכים בג'קוזי, ואוכלים ארוחות כיד המלך.

מהמושבה יצאו דרומה וביקרו בגן הנדיב - "באמת מקום יפהפה". משם המשיכו בשמורת חוטם הכרמל אל חורבת עקב ולאורך המצוקים עד בית חנניה, ואז לאורך אמת המים הרומית עד לפאתי ג'סר א-זרקא ולסיור "בין הטירות של קיסריה".

לפני היציאה מהישוב שברבים מחצרות בתיו בריכות פרטיות, נזכר רועי שלמיטב ידיעתו 40 אחוז מבעלי הבתים במקום לא גרים שם בכלל. עוד לפני שגמר את המשפט כבר היה במימיה של בריכה השייכת לאחת מהוילות שבפאתי קיסריה, וזכה בתחרות הידועה כ'מי ערום ראשון במים'.

באחת הפעמים, הם מספרים, הגיעו לבאר מים, וויתרו על הזינוק המהיר למים מפאת כבודן של כמה תלמידות דתיות שהיו במקום. "אחרי שהן הלכו", מספר טל, "נכנסו לנו למים בשמחה, ואז הן קפצו צוהלות מאחורי העצים 'ראינו לכם, ראינו לכם'".

"שלוש דקות והיינו במיטות"

אחרי לילה ובוקר על החוף האמה התחילו ללכת לכיוון העיר העתיקה ולאחר הפסקת צהריים על הדשא של קיבוץ שדות ים צעדו ברצף עד לצומת הרא"ה.

"ידעת שיש בדואים ליד צומת אולגה?", שואל טל, "אז עכשיו אתה יודע, יש להם עדר פרות ועזים, והם משהו כמו 500 מטר מכביש החוף. מאוד מוזר". לצומת הגיעו בהליכה על החוף "עד לארובות המכוערות".

יומיים לפני ההגעה הביתה הסבלנות כבר מהם והלאה והם מזדרזים בהליכה מהירה עד לצומת הרא"ה, ותופסים טרמפ לקיבוץ עין החורש, בו גרים דודים של ליאור - גלעד ורחל וינברגר.

מכיוון שהיה יום שישי, קפצו השלושה לפאב-דיסקו של הקיבוץ אותו מנהל רז, בן דוד של ליאור. דווקא הערב בפאב של הקיבוץ, פורמט שנדמה היה שאבד עליו הכלח, היה מוצלח. "היופי הוא שברגע שהחלטנו שמספיק לנו – עברו שלוש דקות והיינו במיטות".

היום האחרון בחלק זה של המסע היה קצר במיוחד. "אחרי לילה על החוף עלינו על הצוק של חוף פולג, ראינו את בית לוינשטיין, ופשוט חתכנו הביתה, בלי לפתוח מפה, וכמעט בלי לעצור" מספר רועי.

בצהרי היום כבר הגיעו לרעננה. איך מגיבים תושבי העיר המופתעים כששלושה טיילים, מוצ'ילות גדולות על כתפיהם, הולכים ברחוב אחוזה? פונים אליהם באנגלית! אבל השלושה מתגברים בקלות על התחושה המוזרה, והולכים למקום בו אין חשש שלא יזהו אותם: הביתה. לאוכל של אמא ולמיטה המוכרת.