לאנה יש פלאפל

הייתי בת עשר בדיוק, מפלי הבניאס היו המקום הכי קר בעולם, מים מילאו את הנעליים הגבוהות שלי, וכשהמורה זירזה אותנו במעבר על פני גשרון העץ שנדמה היה לי כי התנודד קצת, התחלתי לבכות. כשאת בת עשר, כשבמקום יום הולדת עם בלונים תוקעים לך טיול שנתי באמצע מרץ, כשאת בקושי הולכת ונושכת שפתיים במאמץ כי לא מזמן קמת מכסא גלגלים אחרי תאונה ואת רוצה להראות לכולם שגם את יכולה - לפעמים את לא יכולה. לפעמים את מתיישבת לך על אבן קרובה, לא חשוב שהיא רטובה, ואת פשוט לא יכולה להפסיק לילל.

כי החיים נראו פתאום קשים מדי, והבניאס קר מדי, והכיתה - קלת רגליים מדי, לעומת הצליעה הכבדה שלי שהחמירה עם כל מאה מטרים נוספים של עליצות ילדים רגילים, ילדים שלא צריכים לגרור רגל, ילדים שיכולים לקפוץ ולרוץ ולהשתולל כמו שרק ילדים צריכים.

בכיתי והבטחתי לאלוהים שבשמיים שאם הוא יעזור לי להפסיק לבכות אני אשתדל עוד קצת. אחר כך המשכתי במונולוג עם אלוהים ואמרתי לו שבעצם לא מגיע לו ממני כלום עד שהוא לא יבקש סליחה על התאונה שלי, כי בעצם אני לא מבינה למה הוא נתן לי להיפצע.

אחר כך נמלכתי בדעתי ואמרתי לאלוהים שזו לא אשמתו שלא היה מעבר חצייה במקום שבו עברתי את הכביש כדי להביא גיר למשחק הקלאס. זו אשמתי. אבל הייתי רק בת שמונה, והשאלה היא - עד כמה ילדים בני שמונה יכולים להיות אשמים וכמה ימי הולדת צריכים להזכיר להם את זה. ביום ההולדת השמיני, אחרי שהתעוררתי מתרדמת בבית החולים, הרדימו אותי שוב כדי לקבע ולגבס את שתי רגלי במין סד מפלצתי שכיסה כמעט את כולי, עד למעלה מן החזה. את יום הולדתי התשיעי חגגתי בכסא גלגלים - ובעשירי, רע לי וקר לי ואני צולעת.

טובה קשתי, מורתי המצויינת, התיישבה על האבן הרטובה לידי וחיבקה אותי. "קשה לך", אמרה, ואני הנהנתי והמשכתי לייבב. "מה היית הכי רוצה עכשיו, אבל באמת הכי", שאלה, ואני בחרתי בברירת המחדל של כל הילדים הדומעים באשר הם, ואמרתי "את אבא ואמא". והם הרי היו באשדוד, במרחק שנות אור מן המכאובים שלי. וגם עליהם כעסתי קצת, על שהרשו לי לצאת לטיול הזה. בשבתם כמבוגרים יודעי כל, היה עליהם לוותר לי. אבל בעצם, אני החלטתי לצאת, למרות שהם חששו מפני העומס של המסע. כך ששוב לא היה לי על מי לכעוס אלא רק על עצמי.

כשאת בת עשר, את לא יודעת להתמודד עם תסכול חריף. הגרון שלך נשנק ואת ממשיכה לבכות, והמלמולים המרגיעים של המורה טובה לא עוזרים, עד שהיא אומרת - "אם תחזיקי מעמד עד הערב מחכה לך הפתעה", ואז התברר כי היא גם יודעת שהיום אני בת עשר. לא סיפרתי לה. בכלל כבר לא רציתי ימי הולדת.

בערבו של יום, צרורות-צרורות של ילדים ניחרי גרון ומרוגשים גלשו בסערה מתוך האוטובוס אל האולם הקטן ב"בית אנה פרנק" בתל-חי. אני דידיתי לאט, מדרגה אחר מדרגה, שפתיים נשוכות מכאבים. נדמה לי שלא הבחנתי בילד הראשון או השני שמשכו בשרוולי כדי לזרז אותי אל תוך האולם, אבל אחר כך שמעתי כבר בליל של "יווווו", ו"וואי מה עשו לך".

על הלוח הגדול בפאתי האולם יכולתי לזהות מייד את כתב היד של אמא שלי, שאז כמו עתה יש בו חדות אותיות שמקורה בלימודים באולפן. היה כתוב שם, "יומאולדת שמח", ואני סלחתי לה על שגיאת הכתיב כמו על כך שאת האות מ', בכתב יד, תמיד היא תצליח לכתוב להיפך, עם קו אלכסוני נמשך מימין-למעלה לשמאל-למטה.

ואחר כך היה ענן של ריח נפלא ובתוכו היה אבא שלי עם חיוך ענק וסינר טבחים צחור ומגוהץ ופיילה אימתנית עם כדורי פלאפל מהבילים ופיתות חמימות והמון סלטים קטנים וחמודים ומרוב שמחה כמעט שלא הבחנתי בבלונים ובשרשראות, אבל זה נראה בדיוק כמו שיומאולדת צריך להיראות בחלומותיה של ילדה עייפה, שכבר נמסכה לה חמימות באברים.

הסוסיתא המרובעת של אבא עקבה אחרי האוטובוס שלנו כמעט כל הדרך מאשדוד לתל חי. לא שמתי לב. הבגאז' היה מלא צידניות ארוזות להתפקע, והמטבח של אכסניית הנוער איפשר לו לעשות את מה שהוא ידע לעשות טוב כל כך: לשמח את הילדה שלו, ועוד ילדים. לא במלים אלא באוכל. כשסוף סוף נגמר התור הגדול ליד אבא שלי ואחרון הילדים קיבל שקית-הפתעה, התיישבתי לו על הברכיים וחיבקתי אותו ושאלתי בשקט אם הוא קוסם, ואם גם את הפסנתר שהייתי אמורה לקבל ליום ההולדת גררו בסוסיתא לתל חי. אני זוכרת שהוא הרצין ואמר שאין קוסמים אמיתיים בעולם, אבל יש קסם, והוא קורה לפעמים, אבל רק כשאנשים אוהבים זה את זה.

אני לא יודעת לעשות פלאפל לשמונים נפשות, אלא רק לשמונה. כשעושים בבית, מתארגנת לה מיניה וביה ארוחת צהרים חמודה ולא מחייבת. את התערובת אפשר ורצוי להקפיא לעיתות מצוקה ולמקרי נחיתה של אורחים בלתי צפויים.

כמה דברים קטנים שכדאי להקפיד עליהם

לקנות את החומוס בתפזורת, בשוק, במקום שבו יש לכם ערובה לטריות הגרגרים. להשתמש בשמן הכי טוב שאפשר - שמן חמניות חיוור או שמן תירס עדיפים על פני שמן סויה, כי אנחנו רוצים טעם של פלאפל ולא טעם לוואי של שמן. להקפיד על חום גבוה של השמן, כי אם לא יהיה חם מספיק, נקבל משהו מגעיל, רכרוכי ונדבק למחבת. ולמרות סגידתנו לנוחות, טחינה של התערובת במטחנת בשר ביתית ידנית עדיפה על כל מה שמעבד מזון יכול להציע. מצד שני, חובבי הטכנולוגיה ישמחו לשמוע שסיר טיגון עושה את העבודה מצויין.

ואחרון חביב: אנא, עשו לעצמכם טובה וריכשו את המכשיר הקטן והמצויין שמסדר קציצות של פלאפל, כמו אצל המקצוענים. אם גודשים אותו בכמות גדולה מתכולתו, יוצאות קציצות שמנמנות ולא לגמרי אחידות, כך שהאפקט התעשייתי נעלם מיד.

אז שנצא לקניות?

250 גרם גרגרי חומוס

6 שיני שום

2 כפיות גרגרי כוסברה כתושים

כפית כמון

פלפל ירוק חריף, נקי מגרעינים וחתוך לרצועות

צרור גבעולי פטרוזיליה או גבעולי כוסברה או תערובת של שניהם

מלח, פלפל שחור גרוס טרי

שמן לטיגון עמוק

וכך נעשה:

1. בערב שלפני, נשרה את החומוסים בקערת מים חמימים ונשכח מהם עד למחרת. למחרת, נקלף את שיני השום ונשלח את כל התערובת לתוך המטחנה או אם אתם מתעקשים - לתוך מעבד המזון.
2. אנחנו לא רוצים עיסה אחידה אלא גרגרים קטנים, ואם זה מה שנקבל, אפשר להמשיך: מחממים שמן לטיגון עמוק בסיר טיגון או במחבת רחבה, כבדה וגבוהת דפנות, שלא ישפריץ עלינו ועל מטבחנו כולו.
3. עומסים כף מן התערובת ומהדקים לתוך המכשיר הקטן והמצויין. לוחצים בעדינות מעל פני השמן במחבת - הופ, הנה קציצה רוחשת. ממשיכים כך עד שיש במחבת 8-10 קציצות, לא יותר, הן צריכות מרווחים די גדולים ביניהן כדי להתפתח יפה. מטגנים עד שנהייה שחמחם והריח מטריף את השכל, הופכים ומטגנים עוד דקה בערך, מספיגים על נייר מגבת וממשיכים לטגן עוד נאגלה. אם תשתמשו בשמן משובח, לא יהיה כל צורך להחליפו בין הנאגלות.
4. זהו, בעצם: טחינה אתם יודעים להכין, סלט אתם יודעים לקצוץ - אז מה נשאר לי לעשות כאן, אם לא להמליץ על סלט קטן, פשוט וחמוד, שמככב במטבח שלי בקיץ הזה?

סלט פלפלים ובצל

קניות:

2 פלפלים אדומים, 2 ירוקים, 2 כתומים,

מיץ משני לימונים

 2 בצלים סגולים

מלח, פלפל, מעט שמן זית – והכי חשוב: כפית סומאק

עבודה:

חותכים את הכל לרצועות דקות. מאשפזים בקערה. מגירים מיץ לימון, שמן ותבלינים על הירקות. מערבבים. נותנים לזה לנוח שעתיים במקרר. יוצא חמצמץ וקראנצ'י ומתפוצץ מטעמים, למרות המינימליזם החומרי. והבונוס: הבצלים מאבדים את חריפותם והופכים לירק מתוק ונעים.