הסיפור על אריאדנה
למה היא מרגישה שם כמו בבית? מאיפה היא יודעת קירילית? ולמה ביאטריס בעצם "אשמה" בכל? אנה וגנר ממשיכה להתענג על מטעמי יוון - סטיפאדו (תבשיל בשר יין ועגבניות) וקפטדס אבגולמונו (קציצות בשר מבושלות ברוטב ביצה ולימון) - ויוצאת למסע מופלא
תהרגו אותי אם אני מבינה את המימד החמקמק של החיים שקוראים לו "חוויה מיסטית". בשבילי, כמעט כל תחושה של דז'ה וו, כמעט כל מפגש מופלא ברחוב (עם הילד ההוא מכיתה ו' שחשבתם עליו רגע לפני, ופתאום הוא מופיע לנגד עיניכם?) מקוטלג מיד תחת הכותרת "הצטרפות מקרים", ואני מושכת בכתפי וממשיכה הלאה. אם יש "גורל", אין לו יד. אם יש כוכבים, הם גרמי שמיים שאפשר לבחון אותם בכלים מדעיים, לא מערך קוסמי שמשפיע על חיי במשך השבוע הקרוב. בחיים שלי אין מרקורי רטרוגרייד, אין קריסטלים שמחוללים מצבי רוח, אין ציידי-חלומות אינדיאניים, קמעות של הרב כדורי, חתולים שחורים שצריך לירוק בהופיעם ובהעלמם. לפעמים יש נאחס, והוא מתיישב על הבית לשבוע - אבל זה הכל. וכן, צריך להגיד תודה לפחות פעם ביום ליושב במרומים על כל הטוב שהוא משליך עלינו, ועל כל הרע צריך לומר לו - "יאללה, בסדר, זה מה שאתה מחלק עכשיו", - ולהמשיך הלאה. וכל זה נכון, עד שאני מגיעה ליוון.
בפעם הראשונה שלי, האיש שהיה איתי איבחן את הבעייה מיד. שעתיים באתונה, ואני מובילה אותו בסימטאות זעירות, בשביל שלא מסומן במפות, לקיצור דרך לאקרופוליס. "את בטוחה שלא היית כאן קודם", הוא שואל, ואני אומרת "בטוחה", ובכלל לא מתרגשת מן היכולת הפתאומית לקרוא שלטים באותיות קיריליות. איכשהו, אני מסבירה לו, המידע כנראה חלחל לתוך המוח המשונה שלי מהבית, כי אבא לימד אותי קצת אותיות בכתב הרוסי וזה די דומה.
אבל כשהשעות נוקפות ויוונים פונים אלי ברחוב בשפת אימם, כאילו אני מקומית, וכשהימים נוקפים ואנחנו ממשיכים לטייל והכל נהיר וברור לי, כאילו שבתי הביתה אחרי העדרות ארוכה ואני רק צריכה להתאפס במהירות על האזימוטים - האיש שאיתי מתחיל להתבונן בי בחשדנות גוברת והולכת, במיוחד כשכבר יוצאים לי משפטים בסיסיים ביוונית בלי שארגיש. "טוב, זה בגלל שאני תוכי, יש לי אוזן טובה לשפות", אני מנסה להרגיע אותו. "תוכי?" הוא מזדעק. "תוכי???" הוא מביט בי בהשתאות מהולה, כך אני מבינה פתאום, בלא מעט חרדה. "את לא תוכי. את מכשפה".
וככה, בפעם השנייה בחיי, ננטשתי באמצע טיול. הוא השאיר פתק מגומגם ובו הסבר, שאני מפחידה אותו. הוא לא היה איש משמעותי במיוחד בחיים שלי, והאמת היא שהודיתי לאלים - במיוחד לאתנה, האחראית על החוכמה, על האפשרות לטייל לבד, בארץ היחידה בעולם שבה התברר לי שאני מרגישה כמו בבית.
והתופעה נמשכה בטיולים הבאים. לא דז'ה וו מעיק, שקשה לפענח אותו - אלא תחושה ברורה של שיבה לאתר מוכר ואהוב אחרי העדרות ארוכה מדי ורחוקה מדי. ובכל פעם שיוונים פונים אלי ברחוב בשאלה, זה נעשה ביוונית, והיום אני כבר מקשקשת משפט פה ושם עד שאני מבהירה את העובדה המצערת שאני זרה לגמרי, ואין דבר יווני בהוויה שלי - חוץ מאהבת המוסיקה, חוץ מחיבה עמוקה למטבח, חוץ מהיכרות אינטימית עם כל סיפורי המיתולוגיה המפותלים, שהם בעצם מן "ציפורה" של העולם העתיק, חוץ מהתמסרות לקצב המקומי של החיים, חוץ מהיכולת לפענח מלים של שירים, חוץ מהמשיכה העזה לכל טעם וריח ומראה - רגע, מה קורה פה בעצם?
היועצת שלי לענייני המופלא והאזוטרי, אמי שתחייה, מהנדסת מכונות רציונלית לעילא שמאמינה בעין הרע, בערפדים, בגלגול נשמות ובתרפיה באמצעות עציצים שמוצבים בזוויות נכונות, היועצת הנאנמנה שלי מתרווחת בכורסה, אומרת טפו טפו טפו פעמיים ושלוש, נאנחת ומודה: "אני אשמה".
- "איך?"
- "נתתי לך שם יווני, ואת יודעת ששמות הם גורלות"
- שטויות, אני מהסה אותה. אבל עוד לא נולדה האשה שתוכל להשתיק את אמא שלי כשיש לה תיאוריה. "זה הזכרון האטאביסטי שלך שמושך אותך לשם", היא קובעת. "זה הסיפור של אריאדנה".
בתעודת הלידה שלי אני רשומה כאריאדנה-אנה. כשעלינו לישראל, הד' בשם הלכה לאיבוד בין פקידי הסוכנות ונהייתי אריאנה. אמא טוענת שהדבר לא משחרר אותי מן הסיפור, וכיוון שהסיפור הסתיים לא טוב - אני אנוסה לחזור ולחפש את השורשים ביוון. והיא שולחת אותי אל המדף, שם נמצאים יותר מדי ספרים שעוסקים במיתולוגיה יוונית, ומתוכם אני חוזרת ומרכיבה את פרטי התשבץ של הסיפור: היה היתה ממלכה מינואית אגדית, ששליטה בנה מבוך - לבירינת - ובטבורו הציב מפלצת אגדית לא פחות, מינוטאור. והיה היתה למלך בת ושמה אריאדנה, והוא החליט שרק מי שיפצח את חידת המבוך ויוכל למפלצת הטורפת, הוא שיהיה ראוי לשאת את הנסיכה לאשה. ויום אחד הגיע אל הארמון בחור ששמו תזאוס, ואריאדנה התאהבה. היא לא רצתה לראות אותו מרוטש כמו המחזרים הלא-ראויים, ולפיכך רקמה קנונייה עם המהנדס דדלוס - כן, אבא של איקרוס חובב השמש - וקיבלה ממנו את התכניות של הלבירינת וגם חוט, כדי להקל על ההתמצאות של תזאוס. והבחור אכן חצה את המבוך בלי בעייה, ועוד באותו לילה נמלטו אריאדנה ותזאוס בסירת מפרשים קטנה אל עבר האופק, כדי לחגוג את אהבתם ואת שחרורם. רק מה, שפרצה סערה: היא הטילה את שניהם אל חופי האי נקסוס, ושם הסיפור מתפצל לשני סופים.
באחד, תזאוס נסחף בסירתו עם הגלים ואיכשהו מגיע בחזרה ליבשה ומתחתן עם אחותה של אריאדנה, פדרה. אין לו כל רצון לחזור אל האי ולראות מה קרה לאהובתו. בסוף השני, תזאוס בעצמו מתפגר. בשניהם, אריאדנה גוועת על האי.
"נו, את רואה? את פשוט חייבת לחזור ליוון כל פעם עד שתמצאי את התזאוס שלך ותחברי סוף חדש לסיפור", קובעת אמא שלי בפסקנות של ידעונית וגם ידענית. ואני? מה יש לי לומר לה חוץ ממשיכת כתפיים גדולה, אנחה קולנית ושיבה אל המטבח. בכל פעם שאני חוזרת מיוון, המטבח מתמלא ניחוחות משם והם מסתובבים בבית במשך חודשים. ברור שלאמא יש הסבר. "את אפילו מבשלת בשביל תזאוס", היא קובעת נחרצות ותוקעת מזלג בקפטדס אבגולמונו, קציצות ברוטב לביצה ולימון, כאלה שיש רק שם, בארץ שיצרה את הסיפורים הכי מופרכים והכי מופלאים בעולם.
אז שנפשיל שרוולים ונתוודע לשתי אושיות נוספות מן המטבח היווני?
סטיפאדו
זהו תבשיל איטי של בשר, יין ועגבניות שתפגשו כמוהו בכל טברנה ובכל בית ביוון ובאיים. רק בקורפו קוראים לו, בהתעקשות לוקאל-פטריוטית, דווקא בשם סופריטו, אבל אנחנו נסתפק בסטיפאדו כדי לא לבלבל בינו לבין הגרסה המוכרת לנו - תפוחי אדמה ובשר מושחמים ומבושלים עד חורמה.
שנצא לקיניות באגורה (שוק) ונחזור הביתה? הנה מה שצריך:
1/2 1 ק"ג כתף עגל, חתוכה לפיסות בגודל ביס, או 1/2 1 ק"ג ירך חזיר, חתוכה באותו אופן
2 כוסות יין אדום יבש
3 בצלים גדולים קצוצים
1 ק"ג בצלצלים קטנים שלמים
6 עגבניות קלופות
2 כפות רסק עגבניות מקופסה
1 כפית עלעלי טימין טרי
1/2 כפית אורגנו יבש
2-3 עלי דפנה
2-3 גרגרי פלפל אנגלי
מלח, פלפל שחור גרוס טרי
מעט שמן זית לטיגון
וכך נעשה:
בסיר גדול ורחב, נחמם שמן ונטגן בו את פיסות הבשר, מומלחות ומפולפלות, עד שהן נאטמות לגמרי מכל הצדדים. נוציא ונניח בקערה, ונשליך אל הסיר את הבצל הקצוץ ונטגנו עד להזהבה. נוסיף את הבשר, העגבניות הקצוצות, רסק העגבניות והתבלינים, נערבב היטב ונגביר עוצמת להבה. נוסיף יין, ואם צריך - מים עד כדי כיסוי התבשיל. בדרך כלל צריך להוסיף כוס. נביא לרתיחה, ננמיך להבה ונבשל במשך שעה וחצי בסיר מכוסה. או אז נוסיף את הבצלצלים ונבשל עוד שעה עד שהבשר מאד רך. בעשר הדקות האחרונות לבישול אפשר להסיר את מכסה הסיר ולהגביר להבה כדי שהרוטב העשיר יצטמצם קצת. לפני ההגשה, זכרו לדוג את עלי הדפנה ולהשליכם לפח.
קפטדס אבגולמונו - קציצות בשר מבושלות ברוטב ביצה ולימון
אבגולמונו הוא פטנט מדהים של המטבח היווני, טעים עם דגים או בשר ואפילו עם ירקות. העיקרון פשוט: סוחטים מיץ מ-2 לימונים לתוך כוס, מוסיפים לתוכה 2 ביצים וטורפים ביחד. עושים את זה בשלב הסופי של בישול, כשבקדירה יש המון ציר. אל הכוס מוסיפים בהדרגה 2-3 כפות של ציר חם, טורפים מהר ומשגיחים שהביצה לא התפוך למקושקשת. את הכוס המלאה מוסיפים לסיר - ופתאום נהייה רוטב קטיפתי ועשיר, ואל דאגה - הביצים אכן מתבשלות לגמרי כך. ואיך שזה טעים.
קניות:
1/2 ק"ג בשר טחון איכותי
בצל גדול אחד
תפוח אדמה גדול אחד
כף פירורי לחם
זר פטרוזיליה
זר שמיר
קמצוץ קינמון וקמצוצץ אורגנו, רצוי טרי
4 ביצים
מיץ מ-2 לימונים
1/2 1 ליטר ציר עוף אם יש - ואם לא, 6 כוסות מים ו-2 כפות אבקת מרק, רק בגלל שעכשיו קיץ ואנחנו מתעצלים מאד
מלח ופלפל, כמובן
וכך נעשה:
בקערה, מערבבים בשר ובצל קצוץ, פטרוזיליה ושמיר קצוצים - לפחות 4 כפות מכל אחד - 2 ביצים, תפוח אדמה מגורר על פומפיה דקה, פירורי לחם ותבלינים. נותנים לעסק להתגבש 1/4 שעה, ובזמן הזה מרתיחים בסיר גדול מרק עד שהם מבעבעים.
יוצרים קציצות ומחליקים אותן למים המבעבעים בעדינות ובזהירות. מסיעים אותן בתוך הסיר כשמטילים לתוכו עוד קציצה, כדי שלא יידבקו. מביאים לרתיחה אחת, מנמיכים את הלהבה ומבשלים 40 דקות בסיר לא מכוסה.
בתום ארבעים דקות, מכינים אבגולמונו, יוצקים את הרוטב אל הסיר וממשיכים לבשל 5-6 דקות על אש קטנה. זה הכל: מגישים עם אורז לבן פשוט, או הכי טוב - תועפות לחם לבן טרי, כי זה רוטב שאיש לא עומד בפני הצורך לטבול בו את הלחם שלו, ואולי גם לתבל בו את הזכרונות מיוון.
האי נקסוס. כאן הסיפור מתפצל
צילום: מיכל כרמון
מומלצים
