ארוחה בשחקים

מיץ תפוזים ומיץ אשכוליות משומרים, אריזות קטנות של חמאה בטעם מרגרינה, משולשי גבינה שמוטב לא להרבות עליהם את הדיבור, לחמניות שלא נאפו דיין ובריוש (מעין קרואסון) ממולא בקרם וניל בלתי נסבל. ארוחת בוקר גרועה מזאת, כך חשבתי לעצמי בחדר האוכל החשוך שבבית המלון בנוברה (Novara) שליד מילאנו, קרוב לוודאי שלא אוכל אף פעם.

בחדר, השלמנו את הארוחה באחת מן הגבינות שקנינו הביתה ובכמה פרוסות נקניק שיועדו לאותה מטרה. אין דבר, אמרנו לעצמנו, נאכל במטוס.

לא, לא צריך להיסחף, אינני נמנה על חובבי ארוחות המטוסים, אבל, למרות הביקורות, מצאתי את עצמי, מפעם לפעם, אוכל ארוחה סבירה למדי בטיסות. גם בטיסות אל-על.

כמעט שעה מאז ההמראה והבטן מתחילה לשלוח סימני רעב. סנונית ראשונה כבר מגיעה - עגלת הדיילים והמשקאות. אני בוחר לי בלאדי מרי וזוגתי שוופס טוניק. לארוחה אנו בוחרים יין לבן חצי יבש, של יקבי בנימינה. זהו יין העשוי ממזיגה של פרנץ קולומבר ואמרלד ריזלינג, מן המורדות המזרחיים של הרי הכרמל. הבקבוק הריק של היין גם יקנה לי, אם אביא אותו למרכז המבקרים של יינות בנימינה, בטעימת יין חינם. תענוג מפוקפק.

"מה תרצו?" שואלת הדיילת, "עוף או בקר?", זוגתי בוחרת עוף ואני מעדיף בקר. הסכום ממתכת וזו כבר התחלה טובה. מאוחר יותר מסתבר שזו גם נקודת האור היחידה בארוחה כולה. זוגתי בוחרת לחמניה ואני פיתה - לחזור קצת אל טעמי הבית.

הארוחה מסודרות במגש בצורה קלאסית של ארוחות מטוסים: כך שאם מזיזים אחד מן הפריטים, הכל מתחרב ללא שום סיכוי לשיקום. משמאל כלי קטן עם חומוס מסבחה של סלטי-לא-חשוב-מי, מצידו הימני של החומוס טחינה ירקרקה. מסבחה? אין. החומוס, כמו כל חומוס סינטטי אחר, עלוב למדי.

מתחת למכסה הפלסטיק מתחבאת המנה העיקרית: סולת גסה ועליה נתחי בשר צלוי, עם רוטב ומעט ירקות מבושלים. במילה אחת: נורא. אני מוותר, מניח את המזלג וטועם שוב מהיין, רק כדי לגלות שהוא ממש מתאים לארוחה - שניהם בלתי נסבלים.

אני מוצא מקום להניח את כיסוי האלומיניום של מנת הבשר (בכיס המושב שלפני, כמובן), שם נמצאים כבר בקבוק היין הריק, פחית מיץ העגבניות של הבלאדי מרי, כוס פלסטיק, שקית החטיפים שקיבלתי עם השתייה ומכסה הטחינה.

בפינה השניה של המגש, בכלי נוסף גרה מנת ירקות סביר למדי - שורש סלרי מגורר, עיגול גזר ורבע פלפל אדום, כולם מוחמצים.

הארוחה של זוגתי זהה,פרט למנה העיקרית. אצלה זה עוף באורז. האורז, כמו שנהוג היה לומר אצלנו בבית, אינו מבדיל בין ימינו לשמאלו - פשוט עיסה מבושלת יתר על המידה, ועליו תבשיל העוף - חזה עוף יבש, חסר טעם, ומעח כל זה מעט ירקות וצימוקים ננסיים. אני טועם, פולט מפי ומחזיר לזוגתי את הצלחת. גם היא אינה מסיימת את המנה, כמובן.

אנחנו מנסים את המנה האחרונה. פרוסת עוגה עם תשתית בצק פריך שלא נאפה עד תום ועליה מין מלית לא מוגדרת, אולי משהו מתמרים, מזוגגת בג'לטין ומעל חצי אגוז מלך. קטסטרופה. אני מביט סביבי ולא מוצא אף לו אחד מן הנוסעים שאכל את העוגה עד תומה.

וזה השלב בו אתני מתחיל לתהות אם זוהי באמת האינתיפדה שצמצמה עד כדי כך את מספר התיירים הבאים לישראל, או השמועות על האוכל המוגש בטיסת אל-על. בפעם הבאה נכין סנדביצ'ים לקחת איתנו. טיסת אל-על 382 מילאנו תל אביב 11.7.03.

באתר הזה אפשר למצוא פירוט, דירוג ותמונות של ארוחת בחברות תעופה מסביב לעולם.