בשבחי הדיכאון: אם כבר שם, אז לפחות ליהנות

החורף מגיע

ואנשים משום מה מדוכאים. אולי כי חשוך יותר, אולי כי הסחות הדעת פחות זמינות ואולי כי הרוב נראים זוועה כשהם לא שזופים. אישית, אני תמיד מדוכאת בקיץ, אולי כי בילויי קיץ ממש שנואים עלי. לא נעים לי להיות חריגה, ולכן, כשאני כבר משתכנעת לבוא לים לראות אם הבראתי ואני כבר בן-אדם רגיל, אני מרגישה עוד יותר גרוע, במיוחד עכשיו כשהוא מוצף גושי קקי רעננים. אין דבר מבאס יותר מלראות את כולם מחייכים ומהנהנים לקצב הטראנס ולא להבין למה. לדעתי הם משועממים בדיוק כמוני ולא נעים להם להודות.

במלחמה, לעומת זאת, היה כיף. אני, שכל החיים חיה במצב של חרדה, בידיעה שמשהו נורא עומד לקרות ושמישהו עוד רגע ישקר לי או יעזוב אותי, שמחתי שאנשים הפסיקו להיות כל-כך שאננים וסוף-סוף, למשך יומיים מאושרים יכולתי להרגיש שיש ביני לבינם משהו משותף. נהניתי בטירוף. אותו דבר בחורף: כשכל השאר חושבים שאם אין מסיבה של גלגלץ זה אומר שיש להם בעיה נפשית, אני נוסעת על אופניים בטרנינג לאפרטו, יכולה סוף-סוף להתחבק בלילה ובאופן עקרוני מיישרת קו עם העולם.

גם בקיץ

הזה שקעתי במרה שחורה. זה לא היה יותר קשה מהקיץ בו החלטתי שאני שונאת את כפות הרגליים שלי והתעקשתי ללכת עם מגפיים, אבל עדיין סבלתי מאוד, ואחרי כמה פעמים כאלה אני יכולה להגיד בוודאות שלמדתי כמה דברים.

לדיכאון יש יתרונות

וצריך להפיק ממנו את המקסימום, לטפח אותו, לכבד אותו, ולשאת אותו בגאווה כמו פלולה על האף - לקרוא ספר עד שרואים ירוק זוהר, ללכת לטייל בים (יש שטוענים בתוקף שזה מרגיע), לבכות שבע שעות רצוף, להבריז מהעבודה ולכל העולם, להיות הכי מסכן ומעורר רחמים שיש, להוציא את כל הפאתטיות בבת אחת החוצה. כשאני בדיכאון, זה הזמן שלי להיות חופשייה לנפשי ולעשות את כל אלה, ועוד. אם אני כבר שם, אני רוצה ליהנות. שלא לדבר על כך שישיבה בבית-קפה וכתיבה מיואשת על מחברת של דפתר נותנת לי הילה של אמנית מיוסרת ומאוד אטרקטיבית מסוגה.

אני אומרת "כן" להכל

כי כשאני בדיכאון לא אכפת לי איפה אני, עם מי ולמה. זה נשמע רע, וזה אכן רע, אבל תופעת הלוואי של זה היא שאני מוצאת את עצמי בכל מיני מקומות מוזרים ואקזוטיים עם כל מיני אנשים עוד יותר אקזוטיים, מתעוררת במיטות זרות בלי לזכור איך הגעתי לשם, ולמרות שזה מעיד על אובדנות ברמה מאוד גבוהה, יש בזה את הכיף המיוחד שלו, מה גם שהליכות בוקר ממקומות זרים עושות פלאים לחוש הכיוון שלי. בתקופות דיכאון עשיתי הרבה דברים שלא עשיתי בעבר, חלקם איומים וחלקם סתם משונים, אבל כולם הרחיבו את תחומי הפעילות שלי בצורה יוצאת דופן. אמנם הרגש העיקרי שהרגשתי באותו זמן היה ייאוש, אבל אי אפשר לומר שלא צברתי ניסיון.

הכל נהיה מה-זה יחסי

בגלל שבני-אדם הם יצורים עצלנים מטבעם, רק מצב שבו הם באמת כבר רוצים לגמור לעצמם את החיים יכול לגרום להם לעשות שינויים משמעותיים. באופן רגיל לא היה עולה על דעתי להתמודד עם השדים הפנימיים שלי כי אני עצלה, אבל כשהאלטרנטיבה היא מוות, כל שינוי מבעית פתאום נראה כמו חתיכת עוגה.

מצוקה מייצרת פעולה

הדברים החשובים ביותר מבחינה התפתחותית שקרו לי בחיים, קרו כשהייתי בדיכאון. התובנות הכי מבריקות, האסימונים הכי חשובים והצעדים הכי משמעותיים. רק כשנתתי לעצמי ליפול לקרקעית, רק כשכל בוקר קמתי בחרדה מבוא הערב, וכל לילה פחדתי שלא אוכל לעמוד בעוד יום, רק כשטבלתי את חוטמי בחרא עד שראיתי כוכבים, רק אז חוויתי פריצות דרך שהיה להן פוטנציאל טרנספורמטיבי משמעותי. אין חוויה טוטלית ומתגמלת יותר מדיכאון שעושים בו שימוש יצירתי.

האנשים הלא מתאימים נעלמים מעצמם

אם זה קורה לכם כרגע, בטח יהיה קשה לשכנע אתכם שזה לטובה. חכו ותראו. יש שלושה סוגי אנשים בעולם: אלה שלא יכולים להיות איתך כשאתה בדיכאון כי הם זבל של בני-אדם וכנראה פוחדים להידבק, אלה שלא יכולים להיות איתך כשאתה מבסוט כי הם מרגישים נחותים ליד כל מי שטוב לו, ואלה שאוהבים אותך ויהי מה. האחרונים נדירים מאוד, אפילו יותר ממה שחשבתי, אבל תאמינו לי, הם היחידים שאתם רוצים בסביבתכם, במיוחד עכשיו.

סוטול חוקי למהדרין

רוב האנשים המדוכאים לא ממש מודעים לזה, וכל-כך מפחדים להודות במצבם, שהם נאלצים למלא את זמנם במאהבים זמניים, ביציאות אובססיביות, בפעילויות חסרות שחר עם אנשים חסרי מוח ובעבודה אינסופית. הכל, רק כדי לא לקלוט שהמצב רע. אלכוהול, סמים וכל שיטה של מחיקת מוח הופכת לכאילו לגיטימית כשאתה מדוכא. אני לא שותה, ומנסיוני סמים רק מגבירים את הדיכאון ומוסיפים גם חרדות. על כן, הרשו לי להמליץ על הסוטול הבריא ביותר: אין כמו ואבן או שניים לעשות אותך אופורי ולאפשר למוח מנוחה מלאה. סוטול של כדור הרגעה הוא אחד הסוטולים היותר טובים שאני מכירה, פלוס, הוא סוטול חוקי במרשם.

מטבוליזם

יש אנשים שפשוט גרועים בלהיות בדיכאון. לא מוכשרים לזה, מה לעשות. אלה אוכלים בזמני דיכאון פי-שניים מהרגיל. מי שיודע להיות בדיכאון כמו שצריך, מרזה כמה קילו ונהיה כוסית על.

ולסיכום

החורף מגיע, ולמען כל אלה שזה לא משמח אותם כמוני, תזכרו שזה עובר בסוף, ואל תהיו מודאגים, כי דיכאון זה דבר טבעי. יתר על כן, אני מאמינה שרק אנשים משוגעים לחלוטין עוברים את החיים המחורבנים האלה בלי להיות בדיכאון לפעמים, ואם לא חווית דיכאון לפחות פעם אחת, כנראה שתפישת המציאות שלך לקוייה מאוד ואתה צריך להיות מודאג.

ואפרופו חורף, על איזה חורף אנחנו מדברים בעצם? כל-כך פאקינג חם לי שבעודי כותבת שורות אלה המיזוג בחדר השינה כבר דולק, בתקווה שכשאני אסיים פה יהיה שם קר כמו בפריזר, ועכשיו כבר סוף אוקטובר. בקיצור, קליניות זה כבר עניין של השקפה.