גואה: עונת התיירות נפתחת (וזה לא מה שחשבתם)

בימים ההם (ובעצם עד לפני שנתיים), אמרת "נפתחה העונה בגואה" - והיה ברור לכולם מה הכוונה: מסיבות טראנס לאור ירח, תיירים מסטולים שותים ומעשנים בחופים, אופנוענים פריקים על אופנועי איינפילד חורשים את שבילי המדינה בחיפוש אחר ההגנבה הבאה.

אז מי הם הילדים החמודים האלה, שמשחקים בחול לאורך חופי גואה, תחת עצי הקוקוס הנישאים אל-על, הוריהם רצים אחריהם עם חצי כוס מנגו טרי וחצי סנדוויץ' גבינת בופלו? ומיהם כל ההורים האלה - תיק צד מלא חיתולים ומזון תינוקות - נופלים לישון, הרוסים, בתשע וחצי בערב?

"אה, המסיבות", נאנח רועי (35) מגבעתיים ואוסף אל תוך התרמיל ג'יפ כחול, כובע פרחוני כתום וכף חפירה אדומה. "זוכרת מיכל", הוא פונה לאשתו שגמרה בדיוק להניק, "את המסיבה ההיא ב'הילטופ'?". מיכל מזכה אותו בחצי חיוך, והם עולים שלושתם לאופנוע - מיכל מאחור, רועי מקדימה, שאנטי בת השנתיים קשורה לבטנו במנשא ורוד - ונעלמים אל תוך השקיעה החלומית.

"גואה זה כבר לא מה שהיה פעם", נאנח אסף (41) מרעננה, אחד ממלכי המסיבות ודי.ג'יי ותיק, בעל בוטיק לבגדי מסיבות פלורסנטיים. כמו כולם, וכמו בכל שנה, אסף חושש מעונה חלשה. "גואה זה כבר לא מה שהיה פעם", מדווחת דווקא בחדווה אן-מארי, שהקימה גן לילדים מהמערב שגרים פה. ההרשמה לגן מלאה. גנים וחוגי נוער חדשים צפויים להיפתח בקרוב.

אינטרנט בכל פינה

הדברים נכנסו לשגרה: כשחוף מסוים התמלא מדי במלונות חדשים ומפוארים, מסעדות עם מלצרים במדים ותיירים מרובעים ממדינות אירופיות קרות, הסצינה נדדה לחוף חדש. היום כמעט ולא נשארו חופים שוממים. מרגע שהפכו חוף ליעד תיירות צ'ארטר, כפרי הדייגים ששוכנים לאורך החופים איבדו הרבה מאופיים המסורתי, והנוער המקומי - חלקו לפחות - שינה בהתאם תלבושות, תסרוקות והרגלי שעות פנאי.

יש בגואה הרגשה אחרת מאשר בשאר הודו. קודם כל, והודות לתיירים הרבים, גואה היא המדינה עם ההכנסה לאדם הגבוהה ביותר בהודו. חוץ מזה, הבריטים לעולם לא שלטו פה.

עד שנות ה-60, ולאורך מאות שנים, המקום הקטנטן הזה נשלט על-ידי הממלכה הפורטוגזית. הבריטים, ששלטו בשאר הודו, שמרו על מדיניות של כבוד לדתות השונות בתת-היבשת ואסרו על המסיונריות. זו לא היתה דרכם של הפורטוגזים, והפיכת הנייטיבס לקתוליים היתה אחת המשימות החשובות ביותר של הכיבוש.

היום 30 אחוז מהגואנים הם קתולים, ולאורך רצועת החוף - כמעט כולם. מתרגלים פה למראה המפתיע של הודים סוגדים לישו, למקדשים לאמא מריה בכל פינה, לשמות משפחה כמו דה-סוזה ושמות פרטיים כמו מרתה, פליסיטי, יוהן, סבסטיאן. לקתולים פה היה קל יותר לקבל את בני-דודם, התיירים הנוצרים מהמערב, ולמראית עין היה בסיס גדול יותר לבניית גשרים מאשר עם ההינדים עובדי האלילים בשאר תת-היבשת.

עד מהרה התמלאה המדינה במינימרקטים עם סחורה מיובאת (כל-כך יקר, כל-כך מגרה), מלונות עם בריכות וגינות פרטיות, דיסקוטקים, עסק משגשג של השכרת אופנועים וטוסטוסים, בתים להשכרה לטווח קצר וארוך, אינטרנט בכל פינה. תיירים שאהבו מאוד את הודו, אבל גילו שהתנאים קצת קשים למגורים קבועים, התחילו להגיע לכאן ולתפוס זולות מובחרות בקצה החופים ובמעלה הג'ונגלים.

פזית מוכרת סנדוויצ'ים

שתי מגמות גדולות שהתחוללו בשנים האחרונות התחילו לשנות את האופי של הסצינה המערבית בגואה. הראשונה: למקומיים נמאס סוף-סוף מהמסיבות, שהדירו שינה מעיניהם במשך שנים (להם אין דמי אבטלה חודשיים מלונדון או שטוקהולם, והם צריכים לקום כרגיל ליום עבודה ארוך).

הממשלה, שראתה שסוג חדש של תיירים מתחילים להגיע - אמידים יותר, פריקים פחות, וגם יאפים מבומביי ודלהי - שמחה לאסור על המסיבות, חוץ מאחת לחודש. בפועל המסיבות ממשיכות להתקיים, הודות למשטרה שאוהבת בקשיש, אבל בממדים קטנים יותר ובשקט יותר. מעגל הוותיקים המקועקעים עוד לא התאושש מההלם.

השנייה היא שהטבע עשה את שלו והתחילו להגיע הילדים - חלקם של הוותיקים, שגילו גם הם את חדוות חיי המשפחה - חלקם של משפחות מערביות, שפעם החשיבו את גואה מחוץ לתחום והיום מחוללות מהפכה שקטה באופי המקום.

משפחות מערביות רבות, לא מעט מהן מישראל, החליטו לתת צ'אנס לחיים החופשיים, הבטוחים מאוד, הזולים, הפשוטים, שאפשר לארגן כאן בקלות. גם חוג גדל של פנסיונרים מהמערב, שגילו את החן של המקום ואת כוחם המוגבר עד מאוד של דמי הפנסיה, התחילו להגיע - ולהישאר.

במוצאי-שבת שעברה, באחד הפאבים הכי ותיקים, שם יושב מזה שנים קהל מערבי מחושש ומסטול, ארבעה ילדים חגגו ביחד יום-הולדת. בלונים, צפצפות, עוגות בצורת ארנב וממתקי הארי פוטר מילאו את הפאב שעל חוף הים. 40 ילדים התרוצצו ושיחקו, ושקיות עם מסטיקים ומשרוקיות חולקו לכולם. ותיקים התערבבו בתיירים חדשים, סבתות רקדו, וסבים שמרו על תינוקות של אחרים, בעוד אבא חתך את העוגה.

יחד עם כל הבריאות והמשפחתיות הזאת, אנשים הבינו שעכשיו כדאי להתפרנס יותר ברצינות. אם פעם היה מספיק שיהיה די כסף לחדר ישן מאחורי מגורי הבופלו, קצת אוכל וחתיכת חשיש שבועית, עכשיו יש משפחה שלמה להאכיל, פלוס בית-ספר, אופניים, לגו, גלידות.

הקהילה המערבית בגואה תמיד היתה יצירתית מאוד, ולראיה - השווקים המקומיים עם התכשיטים היפהפיים, הבגדים המעניינים, החקלאות האורגנית. עכשיו היצירתיות הגיעה לשיאה, ואנשים פותחים מרכזי ריפוי; סדנאות לצמיחה, לאמנויות, לריקוד ומוסיקה הודית; קורסים ליוגה, טאי-צ'י, הומאופתיה.

אם פעם היה איש אחד שאפה בבית בראוניז וחילק אותם בפאבים ובבתי-הקפה של התיירים, עכשיו אפשר למצוא את תוצרת המערביים המקומיים - גבינות עיזים, פסטו, חומוס, טופו, בורקסים, עוגיות שוקולד-צ'יפס, ואפילו דוכן קטן של פזית הישראלית, שמוכרת סנדוויצ'ים עם גבינת עמק ונקניק כשר מהארץ (שלא לדבר על המטבח הכשר של בית חבד באנג'ונה).

החדרים הכי יפים עדיין פנויים

העונה נפתחת רשמית בנובמבר. לפני זה, מאפריל-מאי, החום הכבד ואחריו המונסון מבריחים את כולם, חוץ מ"החבר'ה האמיתיים" ביותר. האמת היא, שמסות התיירים אף פעם לא מגיעות לפני סוף נובמבר, ולא ברור למה בעלי העסקים סידרו לעצמם את הדרמה השנתית הזאת.

"שמעת משהו על התיירים?" ישאלו לאורך היום, כל יום, כל בעלי החנויות, המסעדות, החדרים והמלונות, דאגה עמוקה בקולם. "למה הם לא מגיעים?", מתעקשים להתאבל, "ברור שהעונה הזאת תהיה כישלון" - שוכחים בכוונה שכרגיל יגיע דצמבר ולמשך ארבעה חודשים לא יהיה להם רגע לנשום.

בינתיים, החדרים הכי יפים עדיין פנויים, המחירים עוד לא הוכפלו, ובשעת הזריחה - כשהשמש מאירה את הג'ונגל באור זהב והציפורים שרות בבריזה הקרירה שעולה מן הים - אפשר לטעום את מה שהיה, אולי, ומה שיהיה הטעם של גן-עדן.