הערבה נותנת פייט
המקומיים נתנו דחיפה קטנה לטבע, ואת מקומה של השממה תופסים אט-אט פארקים ירוקים, חוות דגים, גלריות אמנים, צימרים מפתים ומסעדות שוות. המדבר מתרענן
"הך פטיש עלה וצנח - כבישי בטון בחול נמתח, עורי שממה דינך נחרץ - אנו באים לכבוש אותך".
איך מייצרים תיירות ונופש נגד כל הסיכויים? כשתשאלו שוויצרי, איטלקי או מצרי את השאלה הזאת, תיענו בלקוניות: בשביל מה? יש כל כך הרבה אטרקציות, לא צריך לייצר נוספות בכוח. כשתשאלו אותה בערבה, תענה לכם מציאות אחרת, זו שנשענת על אידיאולוגיית כיבוש השממה - עשייה שתוקעת יתד, סוללת דרך, חופרת מאגר ומיישבת חקלאים.
כשהסביבה משתנה, מתגלה שיש פתאום פוטנציאל תיירותי. יש מה לראות ויש איפה לבלות. פתאום צצים נאות מדבר ופארקים ירוקים, להקות ברווזים וציפורי מים בלב הישימון, מסלולי אופניים והליכה נפלאים, עתיקות, סיורים חקלאיים, סיורי טבע וגם אטרקציות לכל המשפחה כמו מסעות גמלים, בריכות שחייה וסדנאות רוורסינג וטאי צ'י. מעל כל אלה, אסור לשכוח אירוח כפרי עמוס ג'קוזים ושירותי הסעדה, שמתחיל לתת פייט לגליל.
בקצה הצפוני של הערבה, זה שמשיק לים המלח, מבוססת התיירות על מפעלי פיתוח תשתית. אז נכון, זה עוד לא אגם הובר בקולורדו או סן-סיטי בבצ'ואנלנד, אבל בכל זאת יש הפתעות מרעננות בשטח, בייחוד לחתיאר כמוני ששמות כמו נאות הכיכר, מלחת סדום ונחל ערבה מעוררים בו זכרונות קרביים מתקופה אחרת. פעם זה היה הגיהנום בהתגלמותו, הדרום הפרוע, מעין מפגש גבולות הזוי בעל אופי וייטנמי, שורץ מחבלים, מטחי קטיושות, חום אימים, יתושים בגודל זרזירים ובצות מלוחות מרופדות במוקשים. והיום?