על גאווה (לאומנית) ודעה קדומה

בעיתון שעטף את הפירות שהבאתי מהשוק, מצאתי ידיעה מצמררת ואפילו לא כל-כך ישנה. היא סיפרה על עמית מוהן (25) ואשתו סיטה (23), שטיילו בגן הציבורי בערב הוולנטיין-דיי כשפתאום התנפלה עליהם כנופיה אלימה. לפחות 12 גברים ונערים היו שם. הם הכריחו את בני-הזוג לרדת על בירכיהם, והורו להם לצעוק בקול גדול שוב ושוב: "הינדואים טובים לא חוגגים את החג האפיקורסי והזר הזה. תחי הדת ההינדואית. יחי המלך ראם. תחי אמא הודו".

לסיום המטירו ה'הינדואים הטובים' על גבו של מוהן מכות בקני-במבוק והשאירו את בני-הזוג שם, רועדים מכאב ומהשפלה. הכנופיה הספיקה להתעלל בעוד 20 זוגות באותו ערב. כנופיות דומות ברחבי הודו ניפצו שמשות של חנויות שקושטו ברוח החג (לבבות ושאר תועבה), שרפו מסעדות שהגישו ארוחות מיוחדות לאוהבים והיכו והשפילו אלפי זוגות. המשטרה חוקרת, נמסר בסוף הידיעה.

לא חוקרת יותר מדי, אפשר להניח. חלק גדול מהשוטרים בהודו, במיוחד במדינות הדרום, מזדהה עם הפעילות של התנועה הלאומנית-הינדואית, שמאסה בהפרדת הדת מהמדינה ובסובלנות הדתית-תרבותית הנהוגה כאן, והחליטה במו ידיה להחזיר עטרה ליושנה.

התנועה, שיש לה מיליוני תומכים, מורכבת ממאות ארגונים ותת-ארגונים, אבל כולם נשמעים למנהיג הנערץ באל ת'אקרי, ראש תנועת 'שיב-סנה'. ת'אקרי (77) הופיע השבוע, כשהוא לובש מעין חלוק לבן בוהק, כתר זהב על ראשו ושרשראות תפילה לצווארו, בעמודי השבועון 'אינדייה טודיי', שבחר בו למקום הרביעי ברשימת 50 האנשים החשובים ביותר בהודו. גם בשנה שעברה הוא היה במקום הרביעי, ולא נראה שכוחו יתערער בשנים הקרובות. "כי הממשלה לא יודעת להגיד לו 'לא'", כתוב בכותרת המשנה תחת תמונתו, "כי הוא מחזיק בבומביי כבת-ערובה".

מהמפקדה שלו בבומביי משגר ת'אקרי מסרים גלויים ונסתרים למעריציו ברחבי המדינה, ואלה מתמסרים לו ולרעיונותיו בהתלהבות: מוסלמים החוצה, נוצרים החוצה, זרים החוצה, חילונים (או סתם מאמינים רגועים) שיתביישו קשות, פקיסטן - שתיחרב (עדיף באמצעות הפגנת עוצמה הודית). "לא ניתן לרמוס את כבודנו", כתוב בשלטים בהפגנות המסיביות של שיב-סנה, אבל כשאני מנסה לברר בין תומכיו של ת'אקרי מי רומס את כבודנו ואיך, קשה לקבל תשובות ברורות.

רבבות נרצחו בשני העשורים האחרונים כתוצאה ממה שנקרא כאן 'מתיחות הינדואית-מוסלמית'. תמיד יש סיפור, סיבה, חילול קודש כלשהו של צד זה או אחר, אבל כולם יודעים שמהצד ההינדואי, ת'אקרי הוא המושך בחוטים. ובכל זאת, מכל חקירה הוא איכשהו יוצא נקי.

האליטות הליברליות התייאשו כבר. בשנה שעברה, כשת'אקרי יצא בהכרזה שהקים צבא פרטי כדי להילחם בטרוריסטים החוצים את הגבול מפקיסטן, כולם הסתפקו בהתנצלות לגמרי לא משכנעת. סגן ראש הממשלה ושר הפנים ל.ק. אדוואני מרכין את ראשו בפני המנהיג הקיצוני. אמיטאב באצ'אן, כוכב הקולנוע הגדול של הודו, רואה בו חבר.

לא אוהב להתלכלך

בעיתון של היום (קניתי באקט פזרני עיתון חדש) מקשטות תמונות עליזות את העמוד הראשון. השבוע חגגו פה את 'הולי' - חג האביב. בחג הזה נהוג לצאת לרחובות ולזרוק על כולם כמויות עצומות של אבקה צבעונית, או להשליך מהמרפסות בלונים עם מים שנמהלו באבקות בכל צבעי הקשת. המראה משונה: כולם ברחוב מסתובבים צבועים בשלל צבעים. אבל הרעיון שעומד מאחורי כל זה יפה: כולנו, בשלל צבעינו וגונינו, פרחים בגן האל האחד. כל הפרחים, כל הגוונים, אהובים על האל באותה מידה.

אפשר לומר שהרעיון הזה, יחד עם השאיפה לשלווה ולשלום, הם לב לבו של ההינדואיזם. בעיתון מופיעות תמונות של ראש הממשלה, של נשיא המדינה, של כמה שרים, ואפילו של אמיטב באצ'אן, כולם צבועים באבקות הולי מכף רגל ועד ראש. תמונתו של באל ת'אקרי בלטה בחסרונה. הוא כנראה אינו אוהב ללכלך את גלימתו הלבנה.